רגע לפני שאני מבצע כיבוי מערכות כללי לצורך שימור האנרגיה לדברים החשובים באמת, או סתם עובר למצב "שקט"- מחשבות על עבודת סמינריון, על תימות, על הגשות מבחנים ועבודות על טובי הצלמים הפריזאים מהשורה הראשונה (והיו לא מעט!), היה חשוב לי לסכם את השנה הזאת. אני חושב שברמה האישית התפיסה שלי להמון דברים לא השתנתה בהרבה, אני חושב שהיא התעצמה בהרבה מקומות שהרגישו כמעט בשלים. בניית אישיות ודרך ביטוי אישית וסלילת הדרך למקום הזה היתה לא פשוטה, ולא משנה גם כמה אנסה להסביר זה הריי כלכך אישי ותמיד ייקרא כמשהו לא באמת ברור, כמו עוד המון דברים שהם ברומו של העולם האישי פרטי. זה כמו אהבה, דבר שאי אפשר לפענח, להבין מאיפה היא מגיעה ולפרקים למה היא מסרבת לעזוב, ובפעמים אחרות למה היא מתעקבת כלכך הרבה זמן אחרי הכל האוטובוסים פה עוברים כל חמש דקות.. אני מקווה שהיא לא מחכה לרכבת הקלה כי זאת סביר להניח שתגיע רק נובמבר דצמבר, ולי כבר אין כוח וסבלנות לחכות.

את האור הבוהק והבתולי שהאיר לי עד  ארובות העיניים בתחילת השנה החליפו רפלקטורים five in one , שקניתי באיביי בעשרה דולר. כאלה שבהרבה מקרים משקפים את מה שקורה מבפנים בצורה קצת סינתטית. מצחיק להגיד שרק אנשים מאוד מסוימים מצליחים לראות את מה שמשתקף דרכם. לפעמים אני חושב למה כלכך קשה לא לחשוב בקול, או לא להרגיש בקול, ולפעמים אותה שקיפות היא זאת שנותת לי סוג של כוח לחייך שוב ולחשוב על העניין הפעוט והאדיר הזה שיש עוד מי שמבין אותי מבלי שאצטרך לפצות פה. זה מעודד, שיש עוד אנשים אמוציונלים כמוני שמסתובבים בחוץ. זה מרגש אותי ברמה האישית בצורה בלתי רגילה וכל פעם כשזה קורה אני מחסיר פעימה, ועוד אחת, ועוד אחת, ועם כל הלחץ זה כיף לא נורמאלי.

אני מרגיש שהשנה הזאת היתה בלתי רגילה. עם כל העומס, והאהבה לאמנות ויצירתיות והיתה המון ממנה בסמסטר השני, אני חושב שאני מסיים את השנה הראשונה לתואר בסיפוק מאוד גדול שלא כמו שהרגשתי בסוף הסמסטר הראשון. הרגשה של "קברת  דרך" אמיתית. אולי לא לתוך התחום וממנו אלא לתוך עצמי וכלפי חוץ. הדלתות מתחילות לסגור עלי ושאלות מהותיות כמו "לאן" ו"באיזו דרך לבחור" מתחילות לבצבץ והקליפה שעטפה אותי עד לא מזמן מתחילה להיסדק. אני עדיין לא יודע אם זה ועד כמה זה יעשה טוב. מה שבטוח זה שהיה חם ונעים בתוכה, אולי בצורה קצת מרחיקת לכת.. אבל עכשיו כשהגיע הזמן לצאת ולחפש באמת, זה קצת מלחיץ. עבודה בתחום הצילום מתחלקת לכלכך הרבה נישות, עד כדי כך שפתאום להגיד מה אני לא אוהב נהיה כלכך הרבה יותר פשוט, ונוח, בעיקר נוח.

בהמשך אפשר שאשתף בעלילותיי, ואולי גם קצת על ארי ששם עינו בכוס והתעניין. יש משהו בסקרנות הבתולית הזאת, מצד אחד, מצד שני אני יודע שלהכנס לזה מכניס לתסבוכות שאת העוצמה שלהן מבינים רק רגע אחרי. אני חושב שזה גם מאוד תלוי בבנאדם. יש אנשים שמסוגלים להתמודד עם זה  ויש אנשים שלא. אני עדיין לא בטוח מאיזה סוג אנשים אני נמנה. זאת בלילה סמיכה כזאת שבהרבה מקרים, או אולי, ברוב המקרים, אני מעדיף פשוט לצוף מעל הכל ולא להרגיש את כל הדוחק.

משסיימתי את הביקור השבועי אצל הארי היום בצהריים נכנסתי לרכב וזה השיר שהתנגן בדיוק בגלגלץ, ופתאום חשבתי, כמה שהוא משקף את כל מה שאני מרגיש כשהוא מתקשר ומבקש שאבוא לבקר. פחות בהקשר המעשי, למרות שאני לא חושב שיש משהו רע במין, להיפך, אבל יותר במובן המילולי.