ובחלומי הקיצו שניים מהעבר.

אנחנו שם שלושה. ישובים על הברכיים בין כרית לשמיכה. אני יכול עוד לדמיין את התמונה הזאת ולצייר אותה על דף. אור עדין מלטף כל גוף וירך ועיניים מתחילות להבריק. ניצוצות של געגוע טפטפו לאט, לאט, וכמו יין בוטיק אדום השקו את בדידותם. בסערה של רגע הופכים השלושה לגוף של אחד. סערת רגשות של כאלה שלא התראו מזה שנים, של אוהבים שלא אהבו אהבה שכזאת מעולם. ואולי לא יידעו כזאת בעוד זמן רב.

המסכים הורמו. וריחות בגדים נשכחים הועפו באוויר החמים. חיוכים הופרחו ולבבות שדופקים חזק כמו מספרים זה לזה סיפורים נשכחים. חולקים חוויות ובעיקר כועסים. כועסים זה על זה על שנתנו לדברים שונים ומשונים להפרידם זה מזה למשך תקופה כה ארוכה. התרגשות. רעד. אבל בעיקר תשוקה, תשוקה למשהו שהיה ואיננו עוד. וברגע כלכך עדין ושברירי מתפרצים אותם הרגשות ומציפים כל פינה בחדר.

הדלת נפתחת בפתאומיות אבל כולם כבר אחרי. היא מסתכלת ומחייכת בערגה. משאירה על השולחן בחדר צלחת ענקית בשם הצמחונות ויוצאת כהרף עין. מתלבשים והולכים יחד למטבח. בעל המאה נכנס ונשען על שיש ורוד חולה והמטבח קצת מתקלף אבל זה לא משנה, הוא יוחלף מכל מקום בעוד רגע אחד קטן.

השלושה נשענים זה ליד זה מחוייכים. אני באמצע ,כרגיל, מחזיק יד מכל צד ולא רוצה לתת לרגע הנדיף הזה לברוח שוב מבין האצבעות.

בנקודה ההיא ידעתי שאהבתי באמת.

בנקודה ההיא הבנתי שאהבה שכזאת אין שניה לה.

בנקודה הזאת נמוגתי לתוך עצמי.

וברגע שאחרי, שהיה מאוחר, הרגשתי כמו כינור שמיתריו פקעו.

לפרקים אפשר שהשומר נרדם במשמרת וכעת חיה ההספד מתנגן לו ברקע. הספד ששר ומלטף אהבה שכלתה מזה שנים. ואותו הספד, מתנגן ברקע ומלווה את נשמתו של השומר למחוזות נשכחים. מתעופף לי על כנפי הדמיון בתוך המרחב המטא-פיסי ומקווה להגיע למקום שקט מלא תשוקה כמו זה שהיה בחלום שחלמתי ממש בלילה האחרון.