בשבוע שעבר נפתחה (כמעט ) לכולם עיר הקרח בירושלים. באירוע חגיגי, בחסות ישראכרט נפתחו דלתות עיר הקרח לחטיבה העסקית האוחזת בכרטיס האשראי המוזהב. אקדים ואומר שזאת הפעם השניה שיוצא לי להיות מוזמן לאירוע מחווה של גוף עסקי גדול למגזר העסקי שלו. בקיץ האחרון התופעה לא פסחה גם על קהל הלקוחות האמיד של בנק לאומי- גם במקרה הזה הוזמנו קהל לקוחות עסקי בלבד מכל הארץ, לבית אבי חי שבירושלים. היום כלל בתוכו ארוחת בוקר- "בראנצ'" (עוד מונח אקסלוסיבי לאוסף)  סיור  במקומות נבחרים בעיר הבירה במיניבוסים, חזרה לבית אבי חי לקינוח וקפה של "אחרי" וכל זה לצליליהם של אמנים מקומיים מוכשרים. כל זה ביום שישי בצהריים.

ובחזרה לאירועי הקרח-  בוקר אחד הטלפון שלי צלצל ובו קול ענוג המזמין אותי לאירוע VIP למוזמנים בלבד. אם להגיד את האמת, לא הבנתי בדיוק באיזה אנש מיוחד מדובר שהריי אני ככל האדם, או הסטודנטים, עני מרוד שבקושי סוגר את החודש.

"אז מה כולל האירוע?" שאלתי בתמימות..

"האירוע כולל ארוחת ערב חגיגית והופעה של..."

"ארוחת ערב חגיגית?? למה לא אמרתם קודם?! ברור שאני מגיע!! "

מצוייד בחצובה, מצלמות אין סוף פלאשים תיק מגניב ופליז צבאי (עיר הקרח אחרי הכל) נחתתי במתחם המעבדה בירושלים. השתדלתי להקדים, לא רציתי להגיע לכאוס אחרי כולם ושתשאר לי אולי איזו קציצה גלמודה שאבד עליה הכלח. הכנתי את עצמי יום שלם,  משכתי ליום כיפור בקוקיות, והגעתי כשהבטן שלי כבר חיבקה את הגב חיבוק דב. אם להגיד את האמת חיכתה לי כניסה מרשימה ביותר.

"שלום, אני לאירוע הסגור של .. *ממלמל משהו מתחת ללשון כי לא ידעתי במה מדובר באמת* "

"בבקשה אדוני, תכנס, החנייה עד הסוף ישר וימינה"

חניתי את הרכב ויצאתי עמוס ציוד לעבר הכניסה וכבר בדרך הבנתי במה מדובר. הדגלים של חברת ישראכרט לא השאירו שום מקום לספקות. *רעש של אסימון נופל כאן* אז מה היה לנו? אירוע מאוד גדול ומושקע, וסטודנט כריזמטי (ורעב, מאוווד רעב) בינגו! ביננו זה היה הצירוף המושלם. התקדמתי לכיוון הכניסה שם המתינו לי זוג סדרנים.

"שלום!"

אני- "כן..?"  בעודי מבקש להכנס.. מצביע לכיוון הבורקסים שעל הבופה ומנפנף במצלמה

"יש לאדוני הזמנה?"

"בוודשאי שיש לאדוני הזמנה! טלפונית!" אני חושב שברגע הזה הרגשתי כה מטופש, שהריי כל אחד יכול היה להגיע, לנופף בסלולרי שלו ולבקש להכנס.

"בבקשה אדוני... אתה מוזמן להכנס שיהיה בתיאבון"

-דממה-

"אדוני? בבקשה אתה מוזמן להכנס!"

"אהה.. כן כן הבורקסים.. תודה." 

השתאתי מעט.. איזה מן סדרנים הם היו? כמעט אילוזיה. מכל מקום, נכנסתי והתחלתי להסתובב בחלל הפנימי המעוצב להפליא.(תמונות אגב בהמשך) אם היה ספק לפני שנכנסתי, אחרי שנכנסתי כל צל של ספק התפוגג לו- ההשקעה בחטיבה העסקית היתה כלכך גדולה שלרגע (קטנטן) באמת התבאסתי שאין לי כרטיס זהב. מצד שני- נתנו לי להכנס בלי הזמנה אז, מהכ'פת לי?  התחלתי להסתובב ולשאול המון אנשים המון שאלות. עשה רושם שכולם מאוד התרגשו לקראת פתיחת אירועי עיר הקרח. ההשקעה היתה גדולה, ועשה רושם שהיה הרבה אוכל. (לכאורה) 

טו מייק סטורי שורט, אנשים התחילו להגיע והדוכנים נפתחו, ועד שהחברים שלי לצלחת, אלה שההזמנה שלי היתה בידם (פחח) הגיעו, ולפני שעיר הקרח תתמלא עד לאפס מקום ואאלץ להמתין בתורים ארוכים (נו נו, למוד ניסיון אנוכי), מצאתי לנכון לקפוץ לסיבוב קצרצר כדי להמנע מלהתקל בעומס מחריד אחרי שכולם יאכלו לשובע.  לקחתי ציוד מינימאלי ונכנסתי פנימה, ומה אגיד לכם? לא נפלתי. המיצגים אולי מרשימים אך במקרים מסוימים היו ממש לא מבריקים, לעיתים אף נצבעו בצבעים כלכך מזעזעים שבא למות. מה גם שבאופן יחסי לרעש שעשה המתחם, הוא דיי קטן ולא נועז.

אחרי סיבוב של מספר לא מבוטל של דקות וקליקים יצאתי בחזרה לזירת הפשע העיקרית- האוכל! ומה אגיד ומה אמר, ברגע שנכנסתי בחזרה לאוהל המרכזי חשכו עיניי. ערימות של אנשים שאוכלים אחד על השני, מכרסמים אוכל בכל פינה, דוחפים אוכל לצלחות שלהם כאילו אין מחר, תורים עצומים, אנשים דחוסים, שוק מחנה יהודה ביום חמישי מרגיש יותר נוח ממה שהיה שם. אם להגיד את האמת, אולי  תגידו שהייתי קצת נאיבי, אבל הציפייה שלי מהמגזר העסקי היתה קצת יותר גבוהה. אולי דווקא שם נמצאים הברברים הגדולים ביותר.  זה לא אומר שלא שמצאתי שם כמה פנינים אמיתיות  מנצנצות, אנשים מקסימים וזה..  אבל הם היו כלכך מעטים שההמון פשוט העלים אותם כמעט לגמרי!

משנסתיימה הסעודה עלה לבמה אהוד בנאי, שנתן שואו מהסרטים. ברגע הזה הבופה התמלא בבקלאוות שלא הספקתי להגיע אליהן כדי להמתיק מעט את כל העניין.. מה שכן, מספר דקות לאחר מכן (וכאילו עם ישראל הינו בור ללא תחתית) חולקו בייגלים של בני דודינו עם שומשום.. וזעתר.. להגיד לכם ששם לא היתה מלחמת חורמה?? פילסתי דרכי כיד האלוהים את ים סוף! והגעתי לבייגל. נבוב ולא אפוי במיוחד. נו, כניראה שהרבה מזל לא היה לי.  מכל מקום, גם בחלוקת הבייגלים, אנשי הביזנס לא הרימו יד. אלא שתיים!! שלוש!!!!!!!!! באופן דיי לא מפתיע- אנשים החלו מבקשים לארוז את הבייגלים טייק אוואי ואני אומר לעצמי בקול אורנה בנאי- העם נקעה רגלו!!@^^$%$#@%  לאן הגענו?! בייגלה בטייק אוואי?! 

תרמתי את מחצית הבייגל שלי לחבריי ומשם כעבוד דקות מספר פילסנו דרכנו בין ההמון החוצה. וכך נותרתי רעב, נבוב אך שמח וטוב לב. להבא, אביא איתי מנה מנה משלמה הפלאפל, ויהי מה. 

בכל אופן, וכדי שלא ייצא שממש סבלתי (כי לא באמת, היה פשוט קצת מאכזב.. ואני אולי קצת פולני מתחסד) היה ערב ממש נחמד, עם אנשים שאני ממש אוהב, היה שווה אפילו את הצום שכמעט ולא נשבר.

מצ"ב תמונות! מוזמנים ליהנות מהן, להמליץ עליהן, אולי על הפוסט, ואולי סתם להשאיר לי איזה טיפ או איזה צ'יפס.. 

שבוע טוב!