בלילה הרביעי אתה מעיר אותי בשעה 12. היית כולך מאושר על שהצלחת סוף כל סוף לסדר שנשמור ביחד כי היה לך כלכך הרבה על מה לדבר. התארגנתי בזריזות לקחתי את הסטיקלייט שהשאיר הבחור מהחמ"ל והתחלתי להסתובב. לא עברו כמה דקות והתחלת לשאול המון שאלות, על איך ועל למה, על מתי לאחרונה ואיך זה שעבר מאז כלכך הרבה זמן. "הכל פה מסובך ומורכב" אני שולף בקרירות שלא מביישת, אפילו לא את החולות של הנגב באמצע החורף. הסתפקת בתשובה לקונית והתחלת לספר שאתה עדיין מתלבט איך לספר לה, ואם בכלל.  

ערבלתי את הכל בראש ויצא לי משפט מוזר. נעצרת ואני המשכתי ללכת מבלי לשים לב שנשארת מעט המום. אם להגיד את האמת לא היה לי ממש כח להסברים ומהר מאוד החלפתי לנושא אחר אחרי שהדבקת את הפער.  המשכת לדבר ואני המשכתי למקומות אחרים לחלוטין. הרבה פעמים אני מתנתק מהמציאות שלי מהר מאוד ומרחף. משייט לי בפלנטה אחרת שהיא רק שלי עד שאני נתקל במשהו, לפעמים מוחשי ולפעמים דמיוני. הפעם אלה היו המשולשים.  הרמתי את הראש וראיתי את צמרת המאהל שהוקם בשעת לילה מאוחרת ובראשו הדגל. אם להגיד את האמת אף פעם לא הרגשתי באמת קשור למקום- כמקום. אולי בגלל שאף אפעם לא עזבתי אותו באמת. זה מאוד מתחבר למשפט השחוק הזה, שאומר, שאתה מעריך משהו רק כאשר הוא איננו. 

נעלמתי לתוך עצמי ולך כבר קראו כי רוצים להתחיל קיפול. זה היה הדילוג האחרון שלא רציתי לפספס. הזריחות של הנגב זה דבר מופלא ומשגע. אז חזרתי לרק"מ שלי לקחתי מצלמת סרט וכיוונתי לצמרת. היה כמעט חשוך, הרבה לא ראיתי. רק דימויים, קווים אלכסונים ורעש של בד שמתנופף.

הנחתי אותה על דלקן בנזין בהטייה... זה היה הפריים האחרון.

ולפינה הפחות פורמאלית- עבר המון זמן מאז הקטע האישי האחרון, עברו קצת פחות מים בנהר שלי חרף החורף הזה שמסרב להרפות מקרנות המזבח (ותודו שזה פשוט נפלא.) . אולי בגלל זה הפוסט הזה מרגיש לי קצת חלוד, מקרטע ואולי קצת "איבודי" (על משקל ללכת לאיבוד וזה..)

נתנחם בעובדה שנכנסתי לבלוגים הפעילים ושזה דיי נחמד.