חמש וחצי לפנות בוקר. אני יושב בוהה דרך החלון על השמש שעולה ומבצבצת. היא משנה את גוני השמיים מכחול-עמוק-דחוס, לירוק טורקיז אורירי משגע. הציפורים מתחילות לצייץ פה כבר משעה ארבע. לפעמים, כשאני הולך לישון, הציוצים שלהן נכנסים לי לחלומות. זה קורה. פשוט הפעמים שאני זוכר את מה שאני חולם נדירות כל-כך. לפעמים זה קצת מבאס. לפעמים אולי אפילו עדיף. 

השמש מתחילה לעלות. הירוק הפתוח הופך עורו לתכלת צהבהב ומשב רוח חמים של קיץ עובר מנחיר אחד לשני. העיניים שלי בטוח בוהקות. אני מרגיש את זה בפנים. זו תחושה של משהו חדש. אפריל. הקיץ של השנה הזאת מרגיש לי ממש כמו יום של חג. עבר המון זמן מאז הרגשתי חורף רציני, ולמרות שהשלג לא נתפס באמת השנה, אני עדיין מרגיש שהחורף האחרון היה אחד משמעותי שהביא איתו התחדשות והמון אנרגיות חיוביות. למרות שלרוב אני מאוד טיפוס של חורף, הפעם אני אפילו קצת שמח, למרות שאני בהחלט מעדיף את המשבים הקרירים.  אז ניצלתי את ההזדמנות הזאת, שחופש לי, לעשות קצת קיץ חורף במדפים ולהעביר את הבגדים מהחורף שכבר קטנים, ומהקיץ- שכבר לא אלבש, לתחנה הבאה שלהם. זה קורה כל עונת מעבר ועדיין, הארון שלי מלא. זו תופעה שאני עדיין לא מצליח להבין.

וגם קצת על קצב, ואהבה, וסתם נשיקות מזדמנות. יש משהו עצום בתחושה הזאת של החיבור הבלתי מודע. שניים שהם אחד, לרגע. הפרפרים האלה.. מגיעים אלי לעיתים רחוקות מדי וזה כמעט מכעיס. 

החגורה מתחילה להתהדק, והבפנים מתחיל לצאת החוצה בקצב אחיד. 

בשיר.

קצת נעלמתי, לפרק זמן מוגבל. אבל הגיע הזמן. 

חג - אביב - שמח.