עברו מספר לא מבוטל של חודשים מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה. הפעם האחרונה היתה סוג של פואטית, כמעט כמו בדרך כלל, אבל הפעם אהיה קצת יותר תיעודי.  הוספתי גם דוגמית קטנה ממה שהעלה ברשתו הסמסטר הנוכחי- כמחווה והתנצלות על היעדרותי הממושכת.

לפקולטה לאמנות נולד לפני חצי שנה בן זכר. והאמת  היא, כשחושבים על זה הדמעות לפעמים קצת מציפות אותי ברגעים כאלה של התוודות. אולי מהתרגשות, אולי מתוך חוסר האמונה שהתגוררה אצלי כשנכנסתי בפתח דלתה של האקדמית באוקטובר האחרון. אפשר להגיד שזו הסיבה שאולי קצת נעלמתי, למרות שהתחום שבחרתי מדבר אלי, ונוכח יותר מכל אלה שחשבתי עליהם לפני קצת יותר משעשה חודשים. זה היה סוג של צעד כמעט נואש, אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי דרך דלתות החוג. בועה, ואתה תוהה האם אתה באמת רוצה להיות חלק מכל החלום הזה. איזה חלום זה יהיה בכלל, מה קורה פה מסביב, אנשים חולפים על פניך ומחייכים, כמו מנסים להבין מי אתה- מבקר, איזה שהו בורג אחר במערכת, או עוד מועמד נוצץ, מבריק מהניילון שלא יודע שבתום המשחק הולך לצאת מכאן בצורה אחרת לגמרי- ולאו דווקא עם הלשון בחוץ.

מקום מבטחים. אתה יודע שאתה נמצא במקום הנכון, בדרך כלל, כשאתה מצליח. ואפשר שאוכל להגדיר בשלב הזה לפחות את התהליך שעברתי כהצלחה מסוימת. נוחות משיכה ואהבה ל"דבר" בשבילי הם דברים מאוד חשובים. הצלחה היא לא דבר שלוקחים בחשבון כשנכנסים למערבולת. לפעמים אתה מצליח ומוצא את עין הסערה האישית שלך ויושב שם בשקט, מנצח על עכל המתרחש מבפנים עמוק, מחזיק בהד שקט והכל מסביב גועש ושוצף, ואז אתה בוחר- איך, מתי ובאיזו דרך אתה מעוניין להצטרף לכל החסרחורת הזאת. תזמון נכון, ויותר מזה- שיקול דעת בריא. אם הייתי יכול אני חושב שהייתי מנסה להכנס דרך אותה הדלת שנה מוקדם יותר. ולא בגלל הזמן אלא בגלל החומר שעוטף אותי כרגע. שהוא חומר אחר בתכלית מהחומר שהיה עוטף אותי אלמלא הייתי פוקח עיניים בלשב קצת אחר.

תמיכה היא גם דבר חשוב לא פחות. אני חושב שהיא חלק בלתי נפרד מהגורמים להצלחה, אם לא המעשית אז האישית- בינך לבין עצמך. תשומת לב לפרטים הקטנים, אבל יחד עם זאת חשוב לא לתת לזה לעלות יותר מדי. גם עם התמיכה הזאת אחרי הכל צריך לדעת להתנהל, לבלום את עצמך ברגעים מסוימים ולתת לעצמך ליפול ברגעים אחרים. וגם מהבחינה הזאת, היא לא מרפה. לפעמים מרגישים אותה יותר ולפעמים קצת פחות אבל בכל מקרה, היא קימת ופשוט צריך לזכור ולהבין את זה. גם אם לא רואים אותה הלכה למעשה היא שם. היא כמו חבר טוב שלפעמים גם קצת עסוק בעניינים שלו. ואולי בכלל לא כמו.

התמדה? כבר אמרתי שאחד מהדברים שמנעו ממני מלהכנס לכאן היא העובדה שהייתי מאוד שקוע. באופן כללי- בין אם עם עצמי ובין עם בפרוייקטים שונים מוזרים כאלה ואחרים. חלקם היו מוצלחים יותר וחלקם פחות, אבל ככה זה בדרך כלל בשנה הראשונה- הגרף עולה ויורד ללא הפסק ולפעמים גם קצת משתגע. "צריך לקחת הכל במידות הנכונות ולזכור שרק התחלת את הדרך שלך- זה מאוד טבעי ואתה חייב לדעת לקבל את זה." ציטוט של בחור בשנה הרביעית. לפעמים אני לא מסכים ולפעמים אני מוצא בזה המון דיוק. אולי אני סתם מחמיר עם עצמי?

תהליכים תמורות ושינויים הם חלק בלתי נפרד כשאתה בסטאטוס של "מתחיל". קצת מרגיז, באופן אישי, שלא מקבלים אדם באריזה המקורית כשהוא נכנס לכזה תחום, אבל גם זה דיי מובן. שכן אם יקבלו אותך באריזה המקורית מה הטעם בלמידה? איפה היא ואיפה השינוי והתהליך שאתה- כסטודנט- (ואוו איזו מילה משגעת) כדאי שתעבור. וגם פה למרות שזאת רק ההתחלה, אפשר שעברתי קברת דרך דיי גדולה, למדתי המון- על עצמי, המון על אחרים, על התנהלות ועל ההתמודדות שלי עם מצבי לחץ.

הצלחה, כיצד היא נמדדת ומתי כדאי לשמור על פרופורציות ולא להפליג עם עצמך למחוזות אחרים? הגבול הזה מאוד דק. קל מאוד לברוח ולעוף יחד עם הכנפיים האלה. אבל זה כמו כדורגל, אסור להכנס לבועה ולחלום חלומות בהקיץ. ממוצע מצוין הוא אמנם מפתח להצלחה אבל חשוב לזכור שתהליך הלמידה חשוב הרבה יותר מהמספר הסופי, לפעמים צריך גם לדעת לוותר ולהוריד את הרגל, גם אם זה קשה לך כי אתה מאלה ששואפים לשלמות ולא מוותרים בקלות, לעצמם. שכן הדחף לשלמות הוא פשוטו כמשמעו חיזור אחרי הנצח.

ומה עם קצת אהבה? היתה לי שיחה על העניין הזה עם מישהו לא מזמן, אני כבר לא זוכר מי זה היה. אני חושב שלא רשמתי רגשות המון זמן כי המון זמן ההרגשה הכללית היא שאהבה ורגשות אין בנמצא למרות שהיתה להן ההזדמנות. אבל מה לעשות, הרבה יותר קל לוותר על דבר שאתה מקבל על מגש.  זו מין תחושה כזאת שגוררת אותי כל פעם מחדש לתהליך של לכבוש ולהמשיך קדימה מבלי לתת את הדעת על מה שקורה מאחורי. אולי עוד לא הגיע הדבר שאני שלם איתו כל-כך. אולי לא קיים דבר כזה ואולי אני סתם מחמיר עם עצמי ומדבר שטויזים (מילה חדשה בז'רגון!! נא לנצוק עמוק:). "יש אנשים שנועדו להיות לבד"/ י.כ- אמר לי פעם אחד האנשים היותר מוערכים על ידי . ועדיין, אני לא בטוח לגבי זה. עד כמה שאתה חזק, ובטוח בעצמך, בבטחון הזה, דווקא שם טמונים הרגעים השבירים הכי גדולים. אני עדיין מנסה לפצח את הקוד, יום יבוא ואצליח.

או שפשוט אתייאש.

זהו זה, קצת על תהליכים, קצת עלי וקצת על הפקולטה... מקווה שלא שיעממתי יותר מדי וגם אם כן- במילים, אולי קצת הפתעתי עם העבודות.

תודה על ההקשבה.