אני תלוי בין הירח והשמש. מדהים איך ששני הכדורים הללו יכולים להשרות כלכך הרבה עוצמה בו ברגע ששניהם נפגשים, זה מול זו, כמו נלחמים בידי מי הכוח הרב יותר. עם שחר זה הירח שכוחו נחלש ועם בוא הערביים, זו השמש שנכבת. כמוני לפעמים. שולחת קרן אור אחרונה שמסמנת שביל דרך לא ברור, נכבת ודועכת אל מול חצי ירח בחלון שמבצבץ בין ענני סתיו. חצוי בין שני עולמות אני עומד על גבעה סינטטית שיצרו דחפורי ענק. עומד בין מכונות המלחמה הרועמות, מצד אחד, בעיצומו של לילה מדברי טיפוסי כשרוח קרירה משמרת שיער מלטפת בנינוחות ומשרה מעט רוגע ושיכרון, ספק מתעתעת ספק מחדדת חושים, לבין שדות ופרדסים מלאי שממה ושיממון. שנת שמיטה. "ברוכים הבאים, עוצבת עמוד האש" שלט ועליו כיתוב דהוי ולא מתוחזק להחריד ניצב בשן ועין, רעוע, חורק, מייחל לרגע שיבוא אחד ויוקיע אותו מיתוך השממה האין סופית.  

התיישבתי על גבעה, חצוי, מביט בירח כמהה למעט בריזה ומדמיין מצבים ומערכות בהם הייתי שקוע לאחרונה. כשמצד אחד של התל שורֶה פטריוטיזם טהור ומצידו השני רִיק אחד גדול. ואני, בין שני העולמות תוהה היכן מקומי הנכון ביותר. היכן החצי השני, אם בתוך כל הגבריות המסוקסת, בתוך פטריוטיות שנויה במחלוקת, לבין מזג אוויר קוסמי שקט ספק מתעתע ספק רווי שתיקה נאודנטלית סוחפת מערפלת חושים אליה הייתי מוכן להתמסר בעד כל מחיר, ולו המופקע ביותר.

ולרגע נעלמתי. התמזגתי עם הטבע ונשכבתי בין קוץ יבש לגוש אדמה שלא ראה טיפת מים מיזה חודשים, יבש גם הוא.

כמו נבלעתי בתוך הר, בתוך עצמי, ושקעתי עמוק אל נבחי הנפש, עטוף צינה, לבוש ייסורים.

Dressed in purgatory-

let loose in longing
I revise myself and loiter in it,
the long silences pin me.

I know we don't really exist
in this world of first causes.
we live instead in a place of primal forces,
where I breathe you and feel you sink in.

still I am envious and obvious
and desperate for your love.
desire constantly rises from me,
and takes a living shape to plead with you
in a whispering privacy.

I want to discover
where you were, in your body,
if not here with me.
and what shade of memory never fades.

*הודעת מנויים:*

הפוסט הקודם שנמחק היה אותו פוסט, הנוכחי. פשוט עבר עריכה, ושינויים קלים נוספים..

נו, קוסמטיקה.