יש לי תחושה חזקה ורעה שלכל אחד מאיתנו
בני האדם
יש מפעל לייצור רשע המוני בתוך הגוף
ליד הקיבה
והמפעל הזה לא מפסיק לעבוד
24 שעות ביממה
ואחדים מאיתנו מנסים להוקיע מאיתנו את המפעל הזה
אבל לא מצליחים וחוזרים על טעותינו כאלכוהוליסטים שמנסים להקיא ונחנקים עד שאני נהיים כחולים משתן וקיא
אבל אני יודע שאי שם בתוכי יש ילדים סינים קטנים שעובדים בפס ייצור נצלני וחולני
לרשעות ונבלות המונית שמתוכנן הייטב ע"י ארכיטקט שחצן שלמד כלכלה וניהול והוא יושב
ושותה קפה במשרד שלו ליד הריאות שלי עם היחצ"ן הפלצן שפעם רצה להיות משורר וכל
שעה עגולה יש תוצר שנזרק מהשפתיים והאצבעות שלי שעושות בסופו של דבר טוב רק לי.
קשה לי מאוד להודות בזה אבל אין ספק שאנחנו כולנו ייצרנים גדולים ומלחמתנו הקשה ביותר
היא נגד אנוכיותנו. כל בוקר עם קרני השמש המאכילות המערכה נפתחת מחדש והרוע נספג
בקפה במקרר בכל מה שמקיף אותנו (במיוחד במיקרוגל) והכי כדאי זה להודות שאני יכול
להכריז דרך הרמקולים של המפעל הזה, שאנחנו רק מפסידים.
מתוך ירחון "קטע" מס' 18, אוקטובר 2008. שיפורסם ממש בקרוב!
אני חושב שבאמת רציתי להאמין שעברתי את השלב הזה של לטעות בבחירת אנשים. עשיתי לא מעט טעויות והייתי בטוח שעד עכשיו למדתי, ויותר לא אטעה. אבל זאת כמו אשליה שמתנפצת כל פעם מחדש, והמגוון הכל-כך עצום הזה של האנשים לפעמים נוטה לתעתע ולמרות שאתה בטוח כל-כך במשהו הוא יכול פתאום להפנות אליך עורף ולהגיד בפני אנשים אחרים שאתה הבנת את הכל כל-כך לא נכון.
ברגעים כאלה הייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה ולהנציח. אפילו שיחה של שעה או שעתיים כדי שיבינו כמה שאני צודק וכמה שמי שעומד מהצד השני פשוט לא יודע לתעל את עצמו.
החומות שלי מתחזקות ונבנות עם כל פגישה של טיפוס שנוי במחלוקת. חבל שאני מבין את זה רק בדיאבד ובמקום לתת לעצמי קצת יותר, אני רק מוסיף עוד שורה אחת
של לבנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: