טוב, נו,

אז על סופים דיברנו כבר,

ובגלל עובדי מדינה שעומדים על שלהם, וממשלה חסרת ניסיון, אפילו שלום כמו שצריך לא הספקתי להגיד.

לא להפרד.

לא לדבר.

לא לחבק.

לא נשיקה.

אפילו המכתב שכתבתי נשאר אצלי.   

נו, אבל להאשים תמיד הרבה יותר קל.  

אמא בוכה.

קצת מלטף, מנסה להקל על המתח.  

"רצינו לשבת איתה ערב אחד בכיף, לשמוח איתה" *נשימות מתקצרות ברקע*.  

"יהיו עוד ערבים, והיא חוזרת עוד חצי שנה, הזמן יעבור מהר, את תראי, יהיה בסדר."  

דממת אלחוט. משיכות מהאף נשמעות. רגישות.  

געגוע למשהו שיהיה חסר. וזה לא שאני מתכחש לרגשות.   פשוט הוצאתי את כל מה שהיה בי, יחסית מוקדם מהצפוי. אין בי כבר שום צער. העצבות חלפה לה.  

כרגע הבנה, השלמה, בגרות, איחולים, "נסיעה טובה"  וחיוך לדרך.  היא תצטרך את זה. 

רק דבר אחד,   בבקשה.

שיעבור מהר.  

וכדי שתשאר איתי גם כאן, מונה שסופר עד סוף השנה הבאה התווסף.  

ארט'.