פלאשבקים זורקים אותי  קצת יותר מעשר שנים לאחור. כשאני מקשיב לשירים של שלמה ארצי אני תמיד נזכר בדרך הארוכה שהייתי עושה ברכב לסוויטה בטבריה. זה תמיד היה בחורף, ותמיד החימום של הבריכה גם היה מתקלקל או לא עובד מאיזו שהי סיבה, תקלה טכנית או שהבלון פשוט היה קרוע. הוא היה לבן וגדול, מנופח, תפארת יצירה אמיתית. תמיד התפעלתי ממנו כשהסתכלתי מבעד לחלון שצפה למתחם הפנימי של הקלאב. 

לאבא תמיד היו משקפי טייסים, זה היה סטאייל אמיתי פעם, לפני עשרים בערך. אפילו לנשים. אני זוכר חולצה אדומה צמודה בלי חזיה, פעם נשים אהבו את ההרגשה של להיות בלי ולהרגיש בלי. פעם זה היה בסדר, אולי אפילו גם היום אני כבר לא מעודכן.  

זאת היתה ארץ חדשה אמיתית.  כמעט בועה. הייתי משחק איתך בבת הים והנסיך, מציל אותך מהג'קוזי שלא תתבשלי לי למוות. אהבתי כלכך, ועדיין. בתמונה אחרת אני יושב על מרפסת מעט כעוס. כן, שוב אותה ארוחת בוקר ישראלית עם קרקרים ודג מלוח שאבא כל-כך אוהב. שנאתי את זה שנאת דם. כאות מחאה תמיד הייתי יורד לקזינו המקומי ומשחיל אסימונים למכונה הארורה ההיא עם המדפים הזזים ההם, זאת שתמיד יוצא ממנה רעש שנותן לך הרגשה שפיצחת את צופן המליון אבל זו סתם אילוז'יה. אתה מסתכל למטה למיכל הקיבולת ו...

השנה השניה התחילה בפול גאז. (הו, וכמה שאנחנו בתור יהודים אוהבים את זה) כולם מסביב  אצים רצים כדי להגיע לארץ חדשה. לא אני. עדיין לא. והאמת היא שאני גם לא חושב שאהיה. יש לי את הקצב שלי. יכול להיות שיש בזה מן הבעייתיות, אני לא באמת משקיע את כולי. מצד שני, אני מרגיש שאם זה צריך להגיע, וכשזה צריך להגיע, וכשזה יגיע- זה יגיע. אני לא רודף, לא עוד. רדפתי מספיק. עכשיו אני נח. (במובן מאוד מסוים)

ובחזרה לטבריה.. שטיח אדום סימל בעבורי פעם אתנחתא אמיתית. במיוחד כשבסוף המסדרון היתה מאפרה שחורה גבוה.  

כן, פעם זה עוד היה מותר.