פרק זמן לא קטן חלף מאז הפעם האחרונה. מצחיק איך המקום הזה מושך אתכם אליו ברגעי משבר (לא, לא הפעם. הכל בסדר ואפשר לנשום עמוק ולהרגע). הרגשתי את זה כמה וכמה פעמים. הרגשתי את הכח של החיה הזאת שגידלתי מנסה לצאת החוצה. והוא יצא, וזה בסדר. "תכתוב כמה שאתה רק יכול. בכל רגע נתון, על כל חומר שתוכל למצוא. היו ימים שרשמתי על דפים של נייר טואלט. גם זה בסדר". הוא אמר. אני לא מאמין ביד המקרה שהיא זו שהפגישה ביננו לפני כמה שנים. מצד שני, אני עסוק כל הזמן בלהפריח כל מני תיאוריות חסרות בסיס אז מה זה באמת משנה, ביננו. "לפסיכולוגיה חוקים משלה."

לא חזרתי באמת. זה גם לא עדכון מצב. עברתי שם אתמול,  אנוכי ככל שזה יישמע אני לא מתגעגע. אני חושב שאני מרגיש שוב.  חשוב לי להזכיר לעצמי בהמשך, כמה שהתקופה הזאת שינתה אותי, את הגישה שלי לדברים, ובעיקר, את הדרך בה אני ניגש לדברים. ההבדל הוא מהותי, כמעט תהומי, כזה שאי אפשר לגשר מעליו. 

לא חיפשתי ספת פסיכולוג. יש לי אחת כזאת והיא נהדרת. היא שיעור אמיתי אבל הרבה לפני שהיא שיעור היא בונוס אדיר. אני חושב שאני באמת מרגיש שהרווחתי משהו גדול. ואני מדבר כרגע על הרבה מעבר לאדם בשר ודם. אני מדבר על סטייס אוף מיינד. זה הרבה מעבר.. 

הרבה מעבר לסתם משפט שחוק.

מסתובבים פה כבר הרבה פחות. אולי המקום הזה חוזר לתקופה ההיא שבשבילה המקום הזה נפתח.

ובכן אם כך- תבורכו.

PS- שעון נומרולוגי מתקתק- חצי שנה.

(הרגע הזה שבו אתה חושב שוב על האם לשבור שתיקה של פרק זמן כל-כך גדול.. ואוו. קשוח.)