בצילם של מטוסים הנעתקים מן הקרקע ובורחים למקום אחר, תחת ועדות חקירה שונות ומשונות, תעלומות בלתי ניתנות לפתירה ואנספור ספקולציות שנויות במחלוקת, בהן נאחזים כולם- רק כדי לא לאבד את השפיות ולו לדקה אחת, (כי אנחנו בנויים בצורה כזאת- כלכך סטרייט פורוורד, כלכך מפחדים שמשהו קטן יערער לנו את שיווי המשקל שטיפחנו בתוך תרבות מיינסטרים ותפיסת עולם רדודה ובלתי נסבלת), בצל כל האימה הזאת אני ממשיך לחיות חיים, ספק שגרתיים, ספק מאתגרים שכלית/רגשית/אינטלקטואלית/חדשותית ועוד הזרוע כמו שאומרים.

וכשהשיעמום גואה, והרגש עוצר לרגע כדי לתפוס נשימה או שתיים בתוך אוויר מזוהם להחריד שעוד לא הספיק לעטור לראשו את כתר הלחות הלא קונבנציונאלית בעליל הזאת שעוטפת כל דבר באזור מישור החוף, ברגע הקטן הזה הכל הופך לא יציב. דווקא שם הופך עורך לשברירי דק ועדין כלכך, דווקא שם אתה מוצא את עצמך במערומיך. וממלך הביצה הכל-כך רדודה הזאת, מלאת שיירי נוזלי גוף, זוהמה והתערטלויות בפינות פלוניות אלמוניות, מהמקום הזה שמלא בעוצמה ויכולת לכבוש כל דבר שזז (ונאמר אמן, "כי צריך"), אתה מוצא את עצמך זוחל על גחונך כראש ממשלה הצועד לממשלת אחדות, או בשמה הפחות מכובס- זחילה לעוד מערכה פוליטית שסופה יידוע ויש שיאמרו צרוב. צרוב בכל פינת רחוב אפשרית.

 הכל כבר נאמר, וכל מילה הספיקה למצוא לה מי שתאזן. ורק על חלקת האלוהים הקטנה הזאת פסח האיזון. למעשה, אפשר שהוא לא היה נחלתה כבר מיריית הפתיחה. והמלחמה להשיגה? דומה היא למלחמת דון חואן האמיץ בתחנות הרוח.

והסוס, הו- כן, הסוס השחור שתמיד שם כדי להציל ברגע הכי נכון- כאגדה אורבנית המהטלת בך כל פעם מחדש (כי אם כבר להיות קלישאתי עד עד הסוף). כל פעם היא מגיעה בסערה וכשם שהגיעה כך היא גם חולפת. ודווקא ממנה נאלץ להישמר.

 אבל השאלה לנצח תשאר.

מתי הוא יתאהב שוב, הסוס הנעלם.

מתי תתאהב שם מחדש.