אני לא טיפוס דרמטי, לא בדרך כלל.. דרמה קווין, זאת לא כתובתה המדוייקת. אפשר להגיד שעם הזמן הפכתי טיפוס אדיש ואפאטי למה שקורה סביבי, ולוקח המון דברים כ"עוד משהו שקורה" בלי לייחס להם משמעות עמוקה, כמו שרבים מהאנשים סביבי עושים בדרך כלל.  מהצד שלי זה נראה כמו התעסקות בפרטים שוליים מאוד.. אבל ככה זה, דברים שלא מעניינים אתכם, ייראו לרוב כחסרי חשיבות בעוד בעניי האחר הם עולם ומלואו.

אני חולה. הגעתי למסקנה שאני חולה במחלה קשה מאוד.   "הוא פדנט.. כמעט כמוך" אמר לי בשיחה, ופתאום הכה בי ברק והעיר אותי לתוך חלום בלהות של ממש. ואולי.. אולי מיכאן מה שצריך לקחת זה את הייתרונות.. עד כמה שהרבה אני לא מוצא במחלה הזאת. פרפקציוניזם, פדנטיות, זה שילוב מנצח של ממש.. לפעמים, ולפעמים זה גובל בתסכול מחריד עד די שכרון חושים.

לא, אני לא משוגע, זאת אומרת, עדיין.. עדיין לא משוגע. לא החלקתי ולא אכלתי משהו מקולקל..

אני פשוט מתגעגע..

לאנשים,  לימים טובים יותר,  לימים מלאים יותר,

לליילות בהם הייתי מניח את הראש על הכרית,

והייתי נרדם עם חיוך.

-השיר ברקע מוקדש לשני אנשים,, , , כבר ניחשתם?-

נ.ב

לא הגבתי לתגובות ששלחתם לפוסט האחרון, אבל קראתי את כולן.

תודה, עוד אגיב עליהן, בהמשך.

אני מבטיח.

לילה טוב.

ארטיסט.