מצחיק עד כמה שמעבר בין דלתות בחיי- היום יומיים, יכול להשפיע עליי בצורה כלכך יוצאת דופן.

לפעמים אותה בריחה אל אותה דלת מלווה בהקלה ענקית, לפעמים תוך כדי שאני נושם עמוק

ועולה בגרם מדרגות ביתה המפואר להחריד של הרוזנת, לפעמים אותו רגע קטן ממלא אותי במפלים וזיקוקים של אושר, כמו להתנתק מעולם שכמעט כולו שורה בעלטה מוחלטת, ואילו עצם המעבר דרך אותה הדלת לוקח אותך וסוחף אותך לעולם שכולו טוב ללא דאגות. אז נכון, כשמורחים אותך בשוקולד תוצרת חוץ לפעמים גורם לך לאבד מעט את הכיוון, אבל יש באותה בריחה סוג של מפלט ורצון מאוד גדול לפוצץ גם אם רק לרגע אחד קטן, את הבועה הזאת שעוטפת אותי בשבועות האחרונים.

בעוד אני עולה במדרגות ביתה של הרוזנת קול מפנק בוקע מבית המטבחיים ושואל אותי אם חפצה נפשי בצלי טוב, או אולי בעוגת פירות יער תוצרת בית, לפעמים זה מרק גריסים ולפעמים תפוח אדמה מוקרם ברוטב שמנת ופטריות יער. לעיתים קרובות אני נענה בחיוב ומשאיר חצי צלחת מלאה, התיאבון ללא כל ספק איננו שורה במחוזותיי לאחרונה, ובאופן מפתיע, אף לא מאכליה הנהדרים של הרוזנת אינם מצליחים לעורר בי את החשק.. את התשוקה, את התאווה, את הרעב שבעניים לאכול ולו פרוסה אחת של לחם חיטה מלא גרעינים עליו מרוחה כף גדושה גבינת שמנת מעודנת. או אפילו סתם חתיכה של דג מלוח, או ריבת תותים, אפילו השוקולד הממולא בליקר דובדבן כבר לא מושך אותי. שלא לדבר על הבייליס המשובח שיושב לה בארון היינות מיזה שנים.

ברוב הפעמים כשאני עולה לביתה של הרוזנת אני הולך ישר למרפסת העטופה זכוכיות, היא משקיפה ליער ירושלים ובדרך כלל בשקיעה אני עולה אפילו מבלי שתהיה באחוזה, מוצא עצמי יושב על כיסא מעץ מול שולחן עגול עליו מפה שתפרה אימי במו ידיה, יושב ושוקע במחשבות על היער הכה מדהים הזה שעוטף את פרוורי העיר, בימים טובים אפשר לצפות דרך מרפסתה של הרוזנת עד לסכר בית זית,  השוכן למרגלותיה של מבשרת ציון, שגם אותה ניתן לראות ביום טוב.

אני חשוב שבאופן רשמי אפשר להכריז על התקופה הזאת כתקופה האפורה ביותר בחיי מאז פרוץ המלחמה הקטנה והאישית שלי עם כל דבר שזז. היו רגעים של צדק ושלום במלחמה הזאת, התפשרתי המון, ספגתי המון, והמלחמה הזאת כמעט והגיעה לשלבי סיום עד אשר פרצה מחדש בכוחות עצומים לפני כחודש וחצי. מצחיק איך זה שהיא פוקדת אותי דווקא ברגעים הכי חשובים וקריטים בחיים, הבחינה הזאת של לראות עד כמה אדם מסוגל לסבול, עד כמה הוא חזק, לפעמים זאת דווקא היא שמחזיקה אותי עם הראש מעל לפני המים, ולפעמים, לאחרונה, אפילו לעיתים קרובות, היא כלכך כבדה מנשוא עד שאין היא מותירה בי את הכוחות בכדי לשחות בחזרה לעבר החוף. במצבים כאלה אני נוטה לאבד את עצמי לחלוטין ומעבר לכך, נותן לאינטואיציה שלי לסחוף אותי למקומות שספק הייתי מעוניין להגיע אליהם באם כוחי היה עוד במתניי.

לעיתים קרובות המלחמה הזאת גובה ממני כוחות שלהחזיר אותם יהיה צעד כמעט בלתי אפשרי, מצחיק איך זה שלכתוב את הדברים לפעמים הרבה יותר פשוט קל ונוח מלהגיד אותם, אבל מסתבר שזה טבעי לחלוטין, ולגיטימי, ואם זה לא היה כלכך מובן מאליו, לא הייתי פה, דבר ראשון, דבר שני, העולם הזה לא היה מגיע למיימדים העצומים האלה אליהם הוא הגיע.

ובאשר לעץ הדובדבן, מישום מה הדובדבנים שעליו נעלמים לי משדה הראייה כלא היו..

משהו מוזר מתרחש.

שודדי הדובדבנים מכים שנית? הם עשו לי בדיוק את אותו התרגיל בשנה שעברה..

This is the land of a thousand words

But it seems so few are worth the breath to say

Except I'll be looking after my own world

And you just keep on saving the day

I'll try to stay but it's in vain when you're far

I'm on the run to wherever you are