ולרגעים אני שוב ושוב מרגיש אשם, על שאני אתך כמו שאני אתך ובאותה הנשימה, על שאני כלכך לא איתך כמו שאיני איתך,

ובאופן כמעט מחפיר לופת בך כל חלק וחלק במילים טובות כמו שרק אני יודע, כמו שא(י)ני יודע וכמו שאת לא ידעת מזה זמן, ועדיין

לא הצלחתי לגמרי להבין (ואת?) . ואולי בגלל זה אני הרבה יותר מסויג ומאופק, מסתיר יותר משאני מגלה, מסלף בעדינות כדי להשאיר

רק קצת, טעם של עוד, עד לפעם הבאה שתגיע בעוד מספר לא מבוטל של ימים.

הזמן הוא זמן וכל מכתב קצת מקפיץ לי את הלב, למה, אני לא בטוח. אולי כי אני מחפש את הסיבה, זאת שעדיין לא מצאתי, זאת

שטומנת בחובה את התשובות לכל השאלות שעלו (ועוד עולות) בלמעלה משנה של "אנחנו". אמנם לא יחד, אבל גם לא ממש לחוד.

וגם קצת לכוד (ככה אני מרגיש לפעמים) בתוך כל מה שאת אומרת, לפעמים אפילו הולך קצת לאיבוד, מרגיש אבוד, וקצת בבידוד,

אחר כך מעט צרוד (ולא בקול כי המלודיה שפוקעת ממך היא כבר סיפור לגמרי אחר) ובסופו של דבר מוצא בהם מעט עידוד...

בדברים הקטנים.

ולאן ממשיכים, שעת השין כבר פה ואצלי בסך הכול עוד סימן שאלה מהדהד,(אולי זה השעון המקולקל?) 

קצת לא שלם עם עצמי אבל בעיקר לא שלם עם ההחלטה, כדאיות? ובכלל

מאיפה הגיעה האמביוולנטיות הזאת לכאן שהריי אני כלכך כמהה ל. . .

ובעיקר, איך?  איך - אוכלים - את המונולוג - הקצרארוך - הזה

(שכנראה ולא יגיע אליך בסופו של  דבר וכמה  שזה

לא הוגן כלפייך) שיישאר כאן לנצח נצחים מבלי

שתהיה לך האפשרות הכמעט מתבקשת

לענות  ולהגיד "תן לי! להחליט

בשבילך- לפחות הפעם,

ואולי אפילו

לתמיד"