חזרתי בי,  טעיתי בדרך? פספסתי שלט?  אולי צומת דרכים לא ברורה?

המשכתי בדרכי, תוהה, טועה? מבולבל  וחסר  מנוח המשכתי ללכת בין

העצים והשיחים, והרוח כיורקת וחותכת את תווי פניי העדינות והבהירות,

לא מוסיפה להקל על  הליכתי  שהפכה  עצלה  מרגע  לרגע,

כמאבדת כל תקווה, חסרת רגש, אך עם זאת חסרת מעצורים. עניי החלו

דומעות, ולפתע ראיתי דלת נוספת.  קפצתי  על המציאה  ונכנסתי  לתוכה.

ניחוח מוכר של משהו שהיה חלק ממני כבש את האוויר, מפתה, מוזר אך

במקביל מעניין, טעם ששכחתי והתגעגעתי אליו, אך לא ניתנה לי שוב אותה

ההזדמנות לטעם את טעמו הענוג שוב. משהו שמלטף את רגליי בעדינות,

והחיוך נימרך על שפתותיי הורודות הזוהרות והלחות, פקחתי  עניי  והשמש

כמסנוורת ומערפלת את חושיי,  משכרת,  ולא מרפה.  עניי  התכסו  לפתע

וקול עמוק וחודר אומר לי להשאיר אותן עצומות. יד מלטפת החלה עוברת

על חלקי גופי אט אט, בעדינות ייתרה. היא חזרה שוב. פקחתי את עניי, ושיערה הארוך

היה מוטל על הכר, ככמהה  שאתפוס אותו שוב כמו בימים הטובים ואשחק

בו, אחייה אותו שוב עם קרם  הלחות  המטפח, כמו שרק הוא יודע לעשות,

יוצר תלתלים ובקבוקים, ומשתנה לפי רצוני שלי, לפי איך שאני אוהב, מעצב

אותו לפי מצב רוחי. השמיחה החלה מחליקה מעליי שוב, והרגשת "דה ז'ה וו"

התרוצצה  באוויר  ולא  נותת  מנוח. פחדתי. פחדתי ששוב היא תעלם אל תוך

המקלחת, ואילו אני שוב ככלבלב חמוד אעמוד לי עם רגל אחת על המשקוף של

מקלחתה, עירום  כביום  היולדי,  עם  אותם הזיפים, אותה סיגריה בפה 

ואותו ריח מענג של שמפו  בניחוח  פסיפלורה  יחנוק אותי, ייפצע,

ואז היא תאמר לי שהיא ממהרת לעבודה ותותיר אותי פצוע, שותת דם  מתייפח

בכאבי..

ואז שוב מתעורר למציאות שונה.מתעורר

למציאות אחרת, וגלגל שחוזר ולא נותן רגע אחד של מנוחה,

מחזיר את הרוח, אך הפעם היא בגבי.

עושה רושם שהתגברתי על מחסום כל שהו בדרך. יצאתי מאותה פנטזייה שוב אל תוך

יער עוות, קודר יותר, מפחיד יותר, חשוך יותר,  שקט יותר,  הציפורים  עפו להן, הרוח

נשאה את עצמה באוויר הצלול למקום אחר. למקום טוב יותר, למקום  בו תעיף אנשים

אחרים  שלא  יודעים  מה הם  בכלל רוצים או יודעים על עצמם. אותי היא עזבה, מאסה

בי.  בחור שלא יודע את שמעולל לכל אחד ואחת שפוגש בדרכו.  הפסיקה להדוף אותי

וכיום היא נותת לי את הכוח. כיום היא מקור ההנאה, מקור  הקסם  שאבד בדרכי, כיום היא

שרה לי שיר מזמור ועושה את מה שהיא יודעת לעשות כלכך טוב, מייבשת את הפצעים

שמגלידים להם אט אט, מעצימה את הליכתי מרחיקה ממני אוייבי ונותת לי את הביטחון

שמעולם לא היה בתוכי ואולי היה,  והסתתר לו במקומות חבויים.     הפעם  היא לא

הלכה. הפעם אני זה שהלכתי. הלכתי והשארתי אותה, אולי לא מדממת, ופצועה,  

ועל  כך  אני  אמנם מצר.. השארתי אותה מרוצה. יש לה טעם של עוד על השפתיים,

אחרת  למה  שלא  תלך לה שוב כמו בפעם הקודמת? למה  שתשאר?  

פתחתי  דלת,  יצאתי בחזרה ליער.  מבחוץ  עומד היה באיתנות עץ אשוח, מטופח, עם

מנורות בשלל צבעי הקשת, וכוכב בקצהו. 

כוכב צהבהב  שמחייך,  מחייך אלי.

חייכתי אליו  בחזרה, 

והוא השיב לי קריצה.