לילה אחרון, חוזרים למוצב סוף כל סוף, מתקלחים וקובעים להליכה לילית כל שהי לפני שנפרדים לשלום עד לבוקר שלמחרת. שיחה קצרה לא הותירה עוד מקום לסימני שאלה  "אני לא יודע למה, ואולי ככה זה הרבה יותר קל, להיפתח בפני אדם שלא תראה יותר עוד" אמרת בקרירות. ספק מאופק ספק מלא התרגשות ניסית לכוון שוב ושוב, וכשראית שאני לא מסתפק ברמזים יצאת בהצהרה, שכן, ושאתה כזה, הומו, ושהייתה לך תקופה מבולבלת. שאפילו שאנחנו  בקושי מכירים הלב שלך לידי פועם פתאום מאוד מהר וזה מוזר כי זה לא קרה לך לפני כן. אז התחלת לנתח בי כל מני דברים. אמרת שאתה חושב שאתה מתחיל להרגיש משהו ולא יודע בדיוק מה. שאני מיוחד, שאני לא מעריך את עצמי מספיק ושאני צריך לטפח את הביטחון העצמי הסדוק שבי כי יש לי מספיק סיבות טובות.  אמרת שאני צריך להשתחרר מהקיפאון, להסתגר פחות וללכת לפי הרגש אפילו כשלא ניראה תמיד שיש סיכוי כי הניצוץ שבי עדיין בוהק  ויש תחושה לידי של בחור שעדיין מאוהב. הוספת שאתה מקווה שהיום אתה בדרך הנכונה ושבתור בחור דתי זה עדיין מאוד קשה, ומסובך, אבל מתגברים, ואז חייכת, ושאלתי למה. ביקשת בביישנות לדעת למה לחצתי כל-כך ועל מה חשבתי כששאלתי לגבי אידיאולוגיה וערכי דת שמתנגשים עם רגשות.

הרכנתי את הראש וחייכתי חיוך קטן. עניתי שבתור דתי אתה בטח יודע שיש איזה  משפט, איזה סלוגן, איזו אמרה שרק בה טמונה הבעיה שבמשכב חד מיני . הסתכלת לי בעיניים ואמרת שנכון, ושאלת אם זה מתחיל במילה מכחול ואמרתי שכן, ואחרי שהבנו אחד את השני כבר לא הייתה בעיה לדבר בפתיחות. פרשת את עצמך כמו שרק אתה יודע, ואני נשארתי בשלי, מעט עצור, וביישן, עדיין קפוא. בעיקר כי אני לא ממש יודע, בעיקר כי אני אולי עדיין קצת מתלבט, אולי בגלל שאני לא בדיוק רוצה לצאת, ואולי בכלל בגלל שאין לי ממש מאיפה. אולי כי להגיש את עצמי כמו שאני זה הכי פשוט והכי כיף שיש. לבקש, להגיע עמוק לתוך עצמי ואם אין באמת מה להגיד אז לשתוק. כי לפעמים השתיקה הזאת הרבה יותר רועמת מרצף לא ברור של מילים, מילים שלא תמיד אפשר להבין.