אור הנרות כבה. תהיתי וחשבתי לעצמי מה קרה הפעם, מוקדם מהצפוי, אפילו ביום הלא נכון שבשבוע.

מזה מספר חודשים כשאני יושב לכתוב אני מביט מבעד לחלון ורואה אור נרות דולק בדירה ממול. הוא נדלק בדיוק ברגע בו אני מתחיל לכתוב וכבה בדיוק בשעה ארבע ארבעים ושתיים דקות לערך. אז הרמתי גבה, הסתתי מעט את הוילון כדי לנסות ולזהות משהו חריג אבל לא כלום. לקחתי נשימה עמוקה ודמיינתי לי כל מני דמויות, תסריטים, כל מני רגעים קטנים שעברתי בעצמי בחדר בדירת קרקע שצופה ליער. חלומות קטנים, רגעים קסומים יותר, כאלה שקצת פחות, וגם סתם כאלה שחשבתי שראויים לציון בלי כל סיבה מיוחדת.

סגרתי את האור הקטן שמלווה אותי בדרך כלל כשאני מתישב לכתוב, קשרתי לקוקו - מתוח היטב ויצאתי לסיבוב אחרון. החודשים האחרונים הביאו  אותי למצב שאני יושב ויושב ולא זז מהכסא- קצת הכעיס בהתחלה, אז דגמתי באקראיות יום בשבוע והחלטתי- היות והחורף כבר ממש בפתח, מזג האוויר ראוי לציון והרבה אנשים בחוץ כבר אין בכאלה שעות, לעשות סיבוב קצר, חצי שעה, אולי שעה, ריצה של התאווררות וחזרה. בכל פעם לשנות מסלול, לגוון, לנסות לראות מקומות מנקודת מבט של לפנות בוקר תמיד סיקרן אותי.

וכל המקומות שהייתי כבר, וגיליתי כבר, ושאלות, ולנסות ולגלות, אורות, בשלל צבעים, וקולות, בזמן אחר והלב אומר להתעורר מהר. דרכים אחרות נפתחות ונופים, טעמים אחרים ותהיות שנעלמות ברגע ופתאום כבר לא כל כך ברור מה חשוב יותר ומה פחות. אברהם טל מתנגן ברקע ומחבר אותך לעצמך ברגע- ללב, לנפש, נושם עמוק והריח של היער כובש, מרגש, מעיר את כל החושים, סוחף ומסחרר.

נקודת זמן אחרת.

תהיתי- סופר טוב, לא מספיקה עליו עט קלה.

אחד כזה צריך גם לב, לב כואב  (גדול קטן כזה).

חוש- אהבה לטקסט, חיבור בלתי נדלה לרגש.

חיים בין דמיון למציאות, בין זמן לזמן.

ושקט וסערה. אהבה.

ואור.

חלומות יוסף /ק.מ