אני חושבת שהשעון שלי מקולקל.
הוא מתקדם נורא לאט היום.
נוראא לאט.
הזמן לא זז.
הוא פשוט, לא עובר.
ואני די עמוסה.. הולכת ממקום למקום..
והזמן לא נגדי, הוא לטובתי.
לוקח לו שעות, להחליף דקה.
אולי.. זה כמו "הזמן עובר מהר כשנהנים", רק ההפך.
הזמן עובר לאט כשעצובים.
הזמן עובר לאט כשבודדים.
כן כן הנה חזרו הרחמים העצמיים,
אחרי תקופה ארוכה שהם היו מרחק שנות אור רבות ממני.
כן כן אני שוב פעם בודדה וגלמודה ושנואה ע"י שאר החברה.
זה לא שהפסקתי להיות.. הייתה תקופה של אשליה כזאת כאילו הכל יפה.
ובאמת הכל יפה.
רק שהיה יכול להיות יותר יפה..
ונמאס לי כבר.
מעניין כמה פעמים כתבתי תמילה "נמאס" בבלוג הזה.
אז מה? בלוגים אנונימיים הם בדיוק בשביל זה.
אני אוהבת אנשים,
ואני אוהבת את החברים שלי מאוד..
אבל מי החברים שלי בעצם?
איך מגדירים חבר?
קשה לי לתאר את ההרגשה שלי.
הרגשה של כמעט.
ובנות- בכלל שונאות אותי.
כן כן אז אני חיית צומי.
ואני יודעת שזה יותר מדי.
אני מניחה שאולי קשה לאנשים, ז"א, לבנות, להסתדר עם משהי שרוצה רק תצומי אליה.
כי כל בת רוצה תצומי אליה,
איפשהו בתת מודע.
אני מוחצנת.
זה הניחוש שלי- שבגלל זה הן שונאות אותי.
והן יורדות עליי, כתגובה.
לא עברתי הרבה בחיים,
בכלל לא,
אבל כל הקטע הזה של המעבר לחטיבה לפני 3 שנים,
לימד אותי לא להעלב.
אני לא כועסת ולא מפנימה.
בכלל, שרוב הזמן זה נאמר בצחוק,
אז ממש אין,
וגם כשזה בכעס,
ואפילו כשזה לא- כשזה סתם-
אז זאת הדעה של מישהו,
וגם אם זה טיפה מערער לי משהו בפנים,
אני מאמינה בעצמי,
ויש לי ביטחון עצמי, כן כן היום אני לא מתביישת לומר.
לא התביישתי אף פעם, [[ז"א חוץ מהזמן שלא היה לי ביטחון..]]
ובטחון עצמי אומר פשוט- לבטוח בעצמך.
אני מכירה את עצמי כבר 15 שנה.
אני אוהבת את עצמי, גם אם לפעמים אני שונאת אותה.
ואם מישהו מבחוץ חושב משהו שונה ממני,
זה באמת לא מעניין אותי
[ואני מדברת על דברים שנוגעים אליי, אישית, לא אם אני חושבת שצריך למחזר בקבוקים ומישהו חושב אחרת.. אז אני ארביץ לו]
אבל דברים שאנשים חושבים עליי [והם חושבים הרבה דברים] לא מעניינים אותי.
עוברים לידי. באמת שאני לא מפנימה.
אבל כשאחת החברות הכי טובות שלך שונאת אותך, ולא בקטע של ריב,
אתן כאילו חברות, אבל היא שונאת אותך, והיא גם אומרת לך "כאילו בצחוק",
אבל את יודעת שזה לא באמת בצחוק.
את יודעת שהיא באמת שונאת אותך.
זה אמור להדליק נורה אדומה, לא?..
וכשחברה אחרת אומרת לך כל הזמן, גם כן בצחוק,
כמה שאת מטומטמת, ושלא אכפת לה ממך,
ממ..
הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת את החברות שלי.
וכן, נפגעתי הפעם.
אמרתי לה משהו מעליב,
וזה נכון, [למרות שהיא הייתה יכולה לבחור לא להעלב..]
אבל היא עוד אומרת לי:
"לא, אני שונאת אותך בגלל דברים אחרים".
זה מעליב.
בהחלט.
וכשחברה אחרת [אהמממממממממממממממממממממממממממממ]
מסננת אותך כבר שנה,
זה הכי מעליב!!!!!!
כי הפעם, באמת שלא עשיתי כלום!
הפעם לא!!
[וואי אני מתאמצת חזק לא לבכות].
[אוחח מסכנה שכמותי]
וקצת התחלתי לדאוג לך,
תני סימן חיים..
בבקשה..!
אני הבנתי שיותר נוח לי עם בנים.
זה לא מפריע להם,
האופי שלי לא מפריע להם.
הם לא נעלבים מכל דבר.
הם בנים, נו..
יופי, עכשיו מה הבעיה?
אין לי ממש ידידים...
ז"א, כשאני עם בנים,
ויוצא לי לדבר איתם שיחות ארוכות
*נזכרת בכל השיחות שהיו לי עם בנים...*
וואו, הם ממש אחלה!
אבל.. אתם יודעים..
אין יותר מדי החלפות מסנג'רים ומספרי טלפון.
וזה הכי לא בקטע רומנטי!!!
טוב הלכתי לחתוך ורידים [חח לא, לא תרגעו..]
אוווווווווווווווווווף נמאס לי ששונאים אותי.
ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
וניל מקופלת
