מישהו אמר לי לעדכן.

אז אני מעדכנת.

את הטירונות סיימתי, מוכשרת 03 כי יריתי במאג וזה אפילו לא היה כזה כיף.

למדתי לעקוץ ג' כשצריך ולמדתי לסבול בלי להתלונן הרבה מהזמן.

הקורס זה חתיכת הבדל עצבני, הדיסטנס נשבר ואפילו אני יכולה להגיד שאני שמחה שהמפקדת שלי היא מי שהיא.

או מפקדת לשעבר בכל אופן. יצאה לקצונה מוקדמת. ואז מופתעים שיש לי חרדת נטישה - עד שלמדתי לסמוך עליה ולהיתמך בה, הלכה ויצאה לה לקצונה.

ראבק, זה כאב לשמוע.

עכשיו הסמל הוא המפקד הישיר שלי.

משמע, אני שוב לבד.

אני לא מתחברת עם הבנות, אני לא אוהבת את הבנים, והסגל זה סגל. מי סובל אותו בכלל?

עשיתי רשימה בפנקס קטן כזה, למה כן להישאר בקורס ורשימה של למה לא.

3 שורות לעומת דף שלם.

ולמרות זאת, אני נשארת.

כי עוד חודש וחצי זה כלום לעומת מה שעברתי וזה שבוע חונכי ירי וזה שבוע ימי פיקוד וזה שבוע הגנש"ים וזה שבוע מבחנים וזה שבוע חזרות לטקס סיום וזה שמועות שמקצרים את הקורס. אחרי שהאריכו לנו אותו. מי אמר שהצבא שלנו מסודר?

בכל אופן, הלוואי שיקצרו.

אני שוב מוצאת את עצמי במצב שאני צריכה שינוי. אבל בעיקר שינוי של אנשים.

אני רוצה לפגוש אנשים חדשים, אנשים נחמדים, שיחייכו אליי ויצחקו איתי.

לא יתנו לי להרגיש כמו מפגרת.

אני רוצה מישהו שיחבק אותי וינשק אותי וילטף אותי ויפנק אותי כמו שרק הוא ידע איך.

אין לי בעיה עם לבד אבל לא בא לי עכשיו.

לא בא לי כבר לבד.

יותר מדי זמן היה לי את זה.

יומיים בבית לעומת שבועיים מפרכים בבסיס ואני חוזרת לכיף של החברים אבל אין את החום, הקרבה והמגע שאני כ"כ משתוקקת אליו.

פשוט בא לי.

מגיע לי גם, לא?

קשה לי.

אני לא אגיד שלא. אני לא יכולה להכחיש.

אבל אני כבר רואה את הסוף מתקרב, ואת השינוי מגיע.

אם הוא טוב או לא, אני לא יודעת אבל אני מתרגשת.

זה נורמלי להתרגש מזה?

לשמוח שאנשים שהיו המשפחה הכי קרובה שלי חצי שנה הם אנשים שסביר להניח שלא אראה יותר בחיי?

אני זוכרת מהבלוג של נל, כשהיא סיפרה על כל האנשים המיוחדים מהתקופות שלה בצבא...

אם רק היית יודעת כמה אני רוצה להיות כמוך לפעמים.

מודל לחיקוי, מישהי שפגשתי פעם אחת בחיים.

בא לי להיכנע ופשוט לתת למישהו לכתוב לי את החיים.

איך, למה, כמה, מתי, איפה.

אוף.

לא אופטימית כבר.

לא פסימית כבר.

מה שיבוא יבוא.