לחות ללא פשרות

בעוד בוני הגשרים עמלו בנגריה, בחריצות מדהימה ניסרו להם כסאות, ארונות, שולחנות וגם מיטות, השכמתי קום והתחלתי עוד בוקר של חצי יום בעבודה. עוד לא הגעתי וכבר נסעתי לבנק והפקדתי שם סכומי כסף שאינם שייכים לי או מיועדים אלי.

מאז שהחברה הכי טובה של אמא שלי נפטרה מהכחשה והזנחה [אומרים שזה סרטן, אבל מי באמת רוצה להגיע לרגע ההוא שבבדיקות השגרתיות מגלים לו את המחלה הנוראית הזו. עדיף כבר לא לערוך את הבדיקות השגרתיות, הלוא-כן?] אמא שלי הגבירה הילוך ועברה לחמישי ככל שמדובר בפאניקה לגבי בריאותה. קרתה לה פדיחה נוראית ביום שישי כשהיא מעדה בקניון וחטפה מכה בצלעות, וכל מכה בעוצמה הזו יכולה להקשות על הנשימה.

בזמן שרצתי כמו מרקו רוסי מהעבודה לבנק וחזרה, וניסיתי לכפר על הימים שאני מתעסקת בכל מני דברים שאינם העבודה שלי, אמא שלי הרגישה קוצר נשימה וברמה הכללית, על הפנים. חזרתי למשרד והסדרתי את הנשימה רק לגלות שהיא מרגישה לא טוב. עזבתי את הכול בהיסטריה, עשיתי מעשה מרקו ורצתי הביתה.

אמא שלי והפאניקה שלה סידרו לי גשרון קטן על פני יום העבודה הזה. אחרי שנואשנו מהמכונית ששבקה חיים, הגענו לבילוי של שעה וחצי במוקד יום (שזה כמו חדר מיון, רק של קופת החולים, ולמותר לציין, הרבה יותר אנושי ונעים מחדר מיון) ובדקו אותה עוד ועוד רק כדי להסיר חששות. הרופא שבדק אותה היה סופר-נחמד. יש המון רופאים רוסים ובעיקר במוקדי חירום למיניהם, וזה אחד הרופאים הראויים לציון אם כי שמו ארוך מדי בשביל שאזכור. אכלנו במסעדה בסמוך ובדרך נכנסנו לחנות בגדים כדי להדגים לכולם שמרק עוף אולי טוב למי שמצונן אבל שופינג זו התרופה לכל יתר המכאובים.

 ברגעים האלה שהמתנו למשהו שיקרה חשבתי לעצמי שאמא שלי הגיעה לגיל הזה שבו ההיילייט של השגרה הוא בילוי בקופות חולים ובנקים.

 ועדיין , you'd better be safe than sorry

חג שמח וכיפי