לחות ללא פשרות

בחיי שאני הופכת למרשעת קטנה מיום ליום.

כשאמא שלי נשלחה ע"י הרופא הרוסי הנחמד במוקד החירום לצילום חזה, היה הדבר על גבול שעת הסגירה של מכון הרנטגן ושל מוקד היום, כך שהובהר לנו שהתמזל מזלנו שעוד יש מישהו במכון שיוכל לערוך את הצילום, אבל שלא נטפח ציפיות לגבי רדיולוג/אורטופד שיפענח את הסיפור. אני בטוחה שרובכם מבינים את המשפט הקודם, פשוטו כמשמעו, ולא הייתי צריכה להרים את הטונים או להתעצבן כדי לגרום לכם להבין.

הפקידה החביבה שקידמה את פנינו במכון הרנטגן חזרה על דבריה שוב ושוב בצורה כ"כ מרושעת, כאילו מה את רוצה, שלחו אותנו מהמוקד, את רוצה שגיברת חבולה תתהלך כמו יויו בין הקומות עד שתיעתרי לשלוח אותה לצילום ברוב טובך?

אז אחרי שהיא עלתה לי על הסעיף, התחדד חוש החוצפה שלי ושאלתי אותה, "תגידי, אז אמא שלי נכנסת לצילום או שנמשיך להודות לך שאת פה במקום בהפסקת צהרים?"

כמובן שהיא נכנסה לצילום.

הפקידה הזו ממש הזכירה מישהי שעבדה עד לא מזמן במשרד שלי (מאותו המוצא ד"א) שהייתה צריכה ליטופים לאגו על בסיס קבוע, כאילו היא עושה טובה שהיא מבצעת את העבודה שלה. היא הייתה נשארת שעות מעבר לזמן שהיא התחייבה לו ועוד ביקשה שמישהו יעריך את זה. מותק שלי, כך הבהרתי לה, את נותנת אצבע אחת, ייקחו את כל היד, ואת לא צריכה לצפות שמישהו יודה לך על האצבע שהושטת. בעיה שלך שאת מטומטמת. אז הגיברת מהמכון יכולה הייתה לסגור את השערים ולא לאפשר כניסה של חולים טורדניים אל המכון.

חג הסוכות הוא חג שמי שחשוב לו להקים סוכה בוחר להקים אותה או במרפסת המרובעת של הדירה או בחצר, כשהחצר הנה חצר של בית משותף או חצר של בית פרטי.

אצלי בבית, זהו בית משותף לצערי, ואין לנו מרפסות (כלומר, כאלה שאשכרה יוצאים אליהן החוצה כדי לומר ש"האני, אני יצאתי לעשן סיגריה במרפסת").

בכל שנה יש משפחה של דוסים שמקימים סוכה שהאושפיזין שלה הם רק בני אותה המשפחה. כל מי שרוצה להתארח בסוכה, בונה לו אחת, והמשפחה הדתית הזו מיקמה את עצמה, כמו בכל שנה, מתחת לחלון של השירותים בדירתי.

NOW, אין לי חרדות ביצוע כשמדובר בשירותים בבית שלי. לא אכפת לי לתקוע רובים ושושנים, ואפילו תותחים ורעמים כשהם מקישים בכלי האוכל שלהם ומתענגים על מאכלים שבושלו לפני כניסת החג. מה שכן, כשניקיתי את השירותים והאמבטיה השתדלתי במיוחד להתיז המון מים (שהתלכלכו עם כל האבק) על החלונות כדי שלפחות חמישים אחוז מהשפריץ ינחת עליהם ועל הסוכה שלהם.

והנה הם שוב, הילדים משתוללים והמבוגרים שרים שירים שאיש מלבדם אינו מכיר. (על הילדים נאמר, פראי אדם שכמותכם, זה עוד ייגמר בבכי)

כנראה שאני צריכה לנקות יותר.

ציינתי אתמול שהמכונית נתקעה (ולמזלי, בחניה בבית). אמא שלי התקשרה למוקד חירום של חברת הביטוח, שיועילו בטובם לשלוח איש עם כאבלים שיתניע את הרכב. הפקידה התגלתה כאנטיפטית שקודם כל רוצה את מספר האשראי של אמא שלי בטרם תקרא למאן דהוא או תמשיך להתמרמר איתה על העבודה במהלך החג.

כששמעתי מהצד את כל הפעמים שאמא שלי נדרשה לספק את מספר האשראי שלה, שאלתי את אמא שלי בקול רם לאללה, "תגידי, היא סיימה 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות או שהיא מתקשה להבין שאת רוצה שהיא תשלח מישהו שיתניע את הרכב?"

אהמ. אחד הקשרים הכי יציבים וארוכים שהיו לי בזמן האחרון הוא עם טיפש אחד שממשיך בהתמדה לשלוח אלי הודעות דרך אתר היכרויות, הודעות שאני לא יכולה להגיב להן או לקרוא אותן. אני יודעת מי האיש (סיפור ארוך, חסר משמעות, שהתחיל לפני כ-6 שנים), ובניגוד למקרה דומה קודם שקרה לי עם מישהו אחר שנהייה חבר שלי לשנתיים, זה לא איש שהייתי רוצה להיות איתו באיזו דרך שהיא. אבל היי, כל יום 10 הודעות, והאיש לא מתייאש.

נתתי לאיש אחד את הטלפון שלי כי היה לו שם של מישהו מוכר. לא מפורסם, אלא מוכר. הוא לא היה ממש הטעם שלי וממש לא הייתה כימיה בינינו, עד כמה שיכולתי למדוד בהיכרות המרופרפת שהייתה לנו. הבנתי ששם של מישהו מוכר לא יכול להיות עד כדי כך אטרקטיבי, מה גם שהוא באמת מעניין אותי כמו הודעת זבל במייל שמבשרת על שיטות מתוחכמות להגדלת הזין שאין לי. כנראה שהוא התקשר החבוב, מתישהו אתמול בערב, כשהייתי עסוקה בכל מני דברים שעודדו אותי לכבות את הנייד - אפילו ביום כיפור הממזרון היה פתוח, אבל לא! אתמול, היה כבוי - ואין לי דרך לדעת אלא על דרך הניחוש. כלומר, לא הייתי צריכה להיות איינשטיין כדי להבין שהוא חסמחק אותי מהמסנג'ר ו/או מהפייסבוק (בוהו, ממש זלגה לי הדמעה).

על זה אמרה הפולניה הגדולה "נו מילא". אז היה לו שם מוכר. שם של איש שהיה מוכר לי ומת.

שבה אל חדרי החשוך לתכס עצות אחיתופל, מזימות ותכסיסים לשארית היום ולתחילת הלילה.

מוהאהאהא ידידיי, שלום וביי.