לחות ללא פשרות

לידידיי הוירטואליים הנערצים,

תודה על דאגתכם לכותבת הבלוג.

יום א' חלף ויחד עמו הדיכאון המיוחד רק לו. כלומר, המחשבות אותן המחשבות כל השבוע, אבל ביום ראשון הן מתפרצות החוצה מהמגירה אליהן הן נדחסות בעמל רב (ע"ע סיזיפוסי...)

למשל, היום באוטובוס חשבתי לעצמי שוב, שיכול היה להיות טוב יותר. אני רבע פולניה, וזה משתלט על כולי. אפשר להמשיך לצחוק כל היום על פולניות, אך הדבר אינו מרמז על השליליות שבעצם המחשבה, אלא השליליות בעצם כך שהמחשבות טורדניות. אסביר את עצמי בקצרה - כולנו יודעים שיום אחד נמות, ואם לא יקרו שינויים בדרך, המוות יגיע לאחר תקופה ממושכת של זיקנה, שהיא השלב הכי פחות חביב מבחינתי בחיים, סוג של גסיסה איטית וכשלון מערכות איטי ארוך ומייסר, במקום תקופה של עדנה ורגיעה. עד השלב המפחיד הנ"ל אנחנו מדחיקים את הגורל המר ע"י שגרה, שיכולה להתחלק לשגרע (דהיינו, חיים אפורים של בזבוז משווע של הזמן שמוקצב לך, בעבודה משעממת, בפספוס העיסוק שיגרום לך את מירב ההנאה), או לרצף אירועים שיחדיו מעניק לאדם את התחושה שעשה משהו משמעותי בחייו, בין אם ע"י טיול בכל רחבי העולם, בין אם בקריירה משגשגת שמביאה להכרה ולתהילת עולם, בין אם בפעילות התנדבותית/קהילתית. מבחינתי, אני חיה כרגע את השגרע, עם הנדבך של הלימודים שמעניק לי סוג של הנאה וסיפוק, סוג של משמעות לחיים אפורים למדי. בלבי בוערת התחושה שאני חייבת לעשות משהו כדי להתפרץ, לשבור שגרע ולעשות משהו ענק שיביא לי סיפוק, ולכן, בימים שאני עסוקה בלחשוב על זה (כי מה לעשות, יש לי הרבה זמן איכות באוטובוס), נדמה לי ששוב הולך להיות יום בזבוז ושוב אינני מרוצה. וביום ראשון, שזה האבא של כל הימים המייגעים, המחשבות האלה יוצאות, ויחד עמן התקווה שהשבוע הזה יהיה שונה מקודמו.

ומה על סדר היום, היום? קיבלתי מכתב מהמרצה של הקורס "דיני עונשין" המברך אותי על הציון הנדיר ~בחייכם, הביטו למטה מצד שמאל של הבלוג~ ומחזק את ידיי. התרגשתי מאוד, כי מלבד להמחאה שאני משתוקקת לקבל (עוד חודש בערך) לא ציפיתי שהמרצה ינדב לי מכתב כזה בלי שביקשתי. כמובן שצילמתי את המכתב והנחתי אותו מול הבוס שלי, לאחר שעשיתי איתו סיבוב דאווין במשרד.

הערב הולך להיות מסדרת הערבים שמנסים לשבור את רוחי ולגרום לי במילים פשוטות להתחרפן. אחרי הלימודים עלי לטוס הביתה, להתארגן (ובקריצה לפסקה הארוכה הקודמת, בוודאי שלא אהיה מרוצה מאיך שאראה), אחווה את ההיסטריות והדרמות של אמא שלי ואגרור עצמי בלית ברירה ובלי חשק בכלל ליהנות - לחתונה. החתונה תהיה של נכדה של מישהי שסבתא שלי עבדה עבורה, וגידלה את האמא של הכלה. כן כן, מה שאתם קוראים. אל תבקשו ממני לפשט את הסיפור.

בקרוב אצלכם,

Skin Protectant