לחות ללא פשרות

היה אתמול יום סיוט בעבודה, ואין לי כוח או רצון לשחזר את מה שקרה. אפשר לומר שהאסימון** נפל למעבידים שלי, ואמרתי גם לאחד מהם מה הפתרון למצב (למצוא מישהי אחרת ולשחרר אותי לדרכי).

משבר כלכלי עדיף לי מאשר משבר נפשי, כי למדתי להעריך מהו חופש ומהי מנוחה, כשלא היו לי 6.5 שנים.

אני יכולה להבין את אותם הברסלבים שמשננים שכל דבר קורה לטובה.

דבר נוסף-

נותר לכם רק לקנא בכך שיש לי חברה כזו טובה כמו חברתי הטובה שתחיה. היא אחות שלא הייתה לי, ונמצאת שם בשבילי לא משנה מה.

תודה שאירחת אותי שלשום, כשהייתי הומלסית, בובה, היה לי כיף.

הבית שלי מסריח מהדברה. יכול להיות שהחומר מיסטל אותי כי התעוררתי רק עכשיו (או שבאמת הייתי עייפה ושבורה).

** נזכרתי שבימי ביה"ס היסודי היה טלפון ציבורי, ממש ליד הספריה ולא רחוק מחדר האחות  או מחדר האוכל (היה לנו גם כזה), שהיה מופעל ע"י אסימונים. טלפון כזה בצבע כחול-ירוק. אבל לא היה לי למי להתקשר באמצע ביצפר ובטח שלא ידעתי את הטלפון של אמא בעבודה כדי לקרוא לה לחלץ אותי מהמקום הזה.

בכלל, הימים ההם היו כ"כ פשוטים. אני כמעט בטוחה שאסקימו לימון הראשון צולם שם, בביה"ס. גמנסיה שלווה? כן, איך אפשר לטעות כשרואים את המזרקה הזו, שבחיים לא האמנתי שבגלגול קודם השפריצה מים. הייתי קולעת סלים לסל שהורכב על עץ תמר, או מנצחת מישהי או מישהו בכדורעף. או סתם קורעת את שמוליק הצרוד בסטנגה, עוד לפני שידעתי מה זה סטנגה.

עד כאן נוסטלגוש עם SKIN. נגמר הקפה.

note to myself - אוטוטו כריסמס. צריך להתארגן על כרטיסי ברכה לפמיליה בניכר.