בימי ראשון אני יושבת בבית לצורך לימודים, כי מראש ידעתי שאסור לסמוך עלי בסופי השבוע.
בשנה שעברה לקחתי את אותו היום בשבוע לאותה התכלית, אבל בפועל השוני הוא שבזמן הזה יכולתי להספיק כל מני דברים, כמו לקרוא חומר לקראת השיעורים הקרבים, לכתוב עבודות, לכבס ולהשכין שלום במדינות עולם שלישי.
סוף השבוע מתבזבז לי על מנטרות וניסיונות שונים להיכנס למצב צבירה חנאן, ולקראת שבת בערב אני תופסת תאוצה. ביום ראשון השכם בבוקר אני נכנסת לאטרף כתיבה לא לפני ארוחת הבוקר הקבועה והקפה שהולך וממלא את הספל שלוש-ארבע פעמים ביום.
תנסו פעם להתרכז כשאתם לבד בבית. פתאום הכול אטרקציה, פרט לעבודה בדיני נזיקין (היא העבודה התורנית, ואחרי כן דממת אלחוט של חודש שלם!). הפייסבוק המשעמם, המיילים שטרם הספיקותי לקרוא, ידיעות בומבסטיות באתרי החדשות, אשכולית אומללה ששכבה שבוע בקערה בלי שאפזול לכיוונה. הכול: לונה-פארק.
כתבתי רבע עבודה, וההספק העלוב הזה ממש הופך אותי לפתטית, כי יש בידיי אוצרות כמו צ'קליסט מעבודה דומה (שלא נחטא ונאמר "זהה"), דוגמאות לעבודות משנים קודמות, סיכומי פסיקה וכיו"ב. חוץ מזה, שהקייס שלפניי כל כך בולט, שאורית פוקס מתקנאה בו (וכצעד תגובה, היא הולכת לפוצץ את הפרצוף שלה ואת שדיה בעוד קצת סיליקון, עוד קצת תוספות שיער ובגדים מינימליסטיים יותר).
אני משתעשעת מהיצירתיות של כותבי התרגיל. "ברק ודבורה" הם חלק מהדמויות שבקייס, והם זוג. הו-כה-תנ"כי מצדם. הדבר העצוב הוא, שרוב הסטודנטים שחורשים על העבודה הזו (או מעתיקים אותה מחרשנים כמוני) לא יודעים מי אלה בכלל בקונטקסט התנ"כי.
עוד קפה למנאייק, והשוונג יגיע.
בהצלחה לי מקרב לבי (ובהכחשה גמורה לכך שמחר שוב רבוטה, לצערי).
Skin Protectant
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant