לחות ללא פשרות

א. כואב לי התחת

ב. העין בסדר

ג. מחר סופסוף הטקס של המצטיינדיקן ווהו

ד. החתונה של יום ראשון מצאה לה אולם חדש, אז שכחו מהמנחוסיישן וכו'.

ה. באחד בפברואר אהיה בפיקציית חופשת המבחנים, שהחופש היחיד בה הוא מהעבודה. הבוס שאני פחות סובלת יצא גבר וגיבה אותי מול השני, שהפך להיות קוץ בתחת ורודן בלי שכל או קמצוץ התחשבות.

ו. אני עייפה והעבודה בנזיקין יצאה לי מכל החורים, כולל מזה שכרגע דואב.

ז. והפוסט ייגמר באות החביבה עלי: לצערי יש יותר מדי קבבים למשפטים, וכולם משום מה לומדים איתי. צפינו בשיעור האחרון בסד"פ בסרט שנעשה על עמוס ברנס, שזוכה מאשמת רצח אחרי כ-30 שנות מאבק ארוך. זה היה סרט חשוב, גם מפני שהסניגור שלו היה ד"ר דיויד וינר ז"ל שהתאבד בעקבות הסתעפות פרשת הרצח של השופט המנוח ד"ר עדי אזר, וגם מפני הנושא הרלוונטי לשיעור, שהוא משפט חוזר וזכויות החשודים והנאשמים הנתונים במעצר ובהליך הפלילי בכלל. אמרתי שהסרט חשוב, אבל לא לכמה סטודנטים ערבים, שישבו כאילו זו החצר של החמולה שלהם מאחורי וכל הסרט נהמו ופטפטו בקול. ידיד שלי העיר להם שיסתמו, כנראה שזה לא עבד, אחר כך אני הערתי בפעם הראשונה, לאחר מכן עוד מישהי העירה, לבסוף אני הערתי בפעם האחרונה - תשתקו עכשיו! הם לא ממש שתקו, אבל האידיוט שמנהיג אותם וביקש ממני לשלוח לו את סיכומי השיעור יכול לשכוח מזה. הפתק עם המייל שלו נמצא בתוך כוס הקפה שבתוך שקית האשפה של הפח באולם בקומה שלוש.

בחיי, עוד חשבתי לשלוח לו, כשהוא ביקש יפה לפני השיעור. אח"כ חשבתי לעצמי: למה? איזו תועלת צמחה לי ממנו? כל מה שביקשתי ממנו בשנה וחצי האחרונות היה שיסתום את הפה שלו.

Skin Protectant,

מותשת וחורשת