לחות ללא פשרות

כבר יוצאת לה בטן קטנה וחמודה, ובתוך הבטן עוברית קטנה שעושה משחים ובטן-גב. בעלת התנור אכולת ציפיה, להחזיק את השחיינית הקטנה שלה בידיים, לראות למי היא דומה והיתכן שיקרה הנס ויהיו לה עיניים בהירות.

הריון זה דבר יפה על נשים רזות. ספציפית לגביה, גם מתאים לה להיות אמא – מגיל צעיר ביותר היא נקשרה לאחיינים שלה וידעה בדיוק מה לומר להם ומה לעשות ברגע המתאים.

אלמלא האחיינים שלה, לא נראה לי שהייתי זוכה להחזיק תינוק בידיים שלי. לי אין אחים קטנים או אחיינים או דודנים רחוקים ומעולם לא היו מפקידים בידי נטולת-תינוקות-במשפחה שכמותי את הג'וב של הבייביסיטר השכונתית.

אילו הייתי יכולה לדמיין את עצמי מעבר למכשול הקט של סטודנטית-מובטלת אוטוטו-רווקה-שגרה עדיין אצל ההורים, אני חושבת לעצמי שהריון לא היה יוצא כל-כך פוטוגני עלי. אם נעבור למישור המטאפורות, נוכל לדמיין את הר הבית בתל אביב, את קינג קונג מטיל אימה וצל על עזריאלי, את פרץ האמוציות כשאגת לביאה שקמה על הצד הלא נחמד על הבוקר, ואת הבצקות ברגליים כעמודי שלמה. אם נפסח על השלב המינורי של חדר הלידה וקריעת ים סוף, מנין יהיה לי לדעת מדוע העולל או העוללה בוכים? אהיה חסרת אונים יותר מהעולל/ה ואזדקק לאינספור ידיים עוזרות, בעיקר מאמא שלי. כשהייתי קטנה צפיתי במאבקי הכוחות בין סבתי ז"ל לאמי באשר אלי, וחשבתי איזה נורא זה לתת לסבתא לגדל את הילדה ואח"כ להתווכח איתה שהדרך שלה לא בסדר.

בכלל, תינוק זה לא צעצוע. יש כאלה שמביאים ילדים לעולם כדי להפיג את השעמום או כדי לענות על צורך סוציולוגי-דמוגרפי, או כדי להשוויץ באיזה חמוד או חמודה כמו במכונית החדשה שהגיעה ביבוא אישי. מאחורי ומסביב החומד שפולט מהפה ומהישבן ומשמיע קולות חמודים יש אינספור דאגות ומורכבויות שאף אחד לא יודע את הסדר ההיררכי ביניהן ומהיכן להתחיל, אבל איכשהו הורים זורמים עם כולן, ואיכשהו הקטנטנים האלה גדלים להיות כמונו.

 אולי כדאי שארגע בשלב הזה, ואקווה שאהובתי המעוברת תתן לי לשמרטף מדי פעם על החמודה הפרטית שלה, לכשזו תתפרץ בסערה ותכבוש את העולם. אמשיך לי להתלהב מתמונות האולטרסאונד שחודרות לפרטיות העוברה, שמצדה מפנה את ישבנה ומראה לחצופים שמציצים לה מה זה.

 וכמובן, שאמשיך להתלהב מחיי האגואיסטיים ומכך שאני הולכת להופעה של דפש מוד ורובכם – לא.