בסילבסטר של 2007 לא השארנו מהבית ההוא מ"ר אחד לא מחולל. כשכולם בירכו אחד את השניה "הפי ניו ייר" כמו נוצרים טובים, אנחנו גנחנו כמו חיות. הוא חיבק אותי, התכפתנו דקות ארוכות, הוא התהפך על הגב ודרש נעימים, ונרדמנו כדי לצבור כוחות לאחר כך. הרגשתי סיפוק כזה גדול לבלות סוף סוף את הסילבסטר בדיוק כמו שרציתי - לא מסיבות ולא נעלים, ינואר זה קר ולמי יש כוח להתלבש חם - וגם הרגשתי את הבלבול דופק לי את השכל. מצד אחד, ניגנו על תקליט היזיזים, ומצד שני, היינו כל הזמן ביחד ובאותו הראש. לפעמים הוא הוריד ראשים, לפעמים הייתי שיכורה מדי, אבל תמיד באותו החדר. מניאק היה השם האמצעי שלו ושרמוטה - שלי, אבל צעדתי במודע לטמטום הזה, וכשהוא התחבק איתי בתנוחת הסכו"ם, הרגשתי משהו כלפיו. היה שם משהו מעבר לשכרות ולהתמכרות שלנו לסקס.
ביום חמישי היה לי דז'ה וו לשנה שעברה. לא אותו הבחור מהסילבסטר, כמובן, אלא מושא הפוסטים האחרונים, שצץ לו בדיוק שנה אחרי שנגמר בינינו. אחרי ששכבנו [בינינו, היו לי הרבה טובים ממנו] כמובן הגיע השלב של הכפיות, וכל מה שרציתי לעשות היה לברוח הביתה. הוא חיבק חיבוק דוב, ואני הרגשתי כמו גוש קרח פולני, שאם אני נדבקת אליו זה לא משום שיש לי רגש כלפיו, אלא משום שיש ארטיקים שנדבקים ללשון מרוב קור ואז באסה לנסות להפריד ביניהם.
כנראה שזו אינדיקציה טובה עבורי, שאיבדתי עניין עוד לפני שזה התחיל. היה לי אקשן כשהוא בא כמו השטן מאחורי בדיוק כשריכלתי עליו, ואפילו היה לי נחמד שישנו מתח באוויר ביום ההולדת של חברה שלי, שהוא בפינה אחת ואני באחרת ואני לא צריכה להיות נחמדה אליו כי אנחנו אקסים-עאלק, ובסנוקר כל התנועות הסקסיות שלי היו בגדר נרות חנוכה עבורו. האקשן נגמר בדיוק ברגע שהצעתי לו לחתוך מהפאב למקום אחר, ביודעין שהמקום הזה נמצא במקרה בכתובתו, כי אז התחיל הליך הבירור שנחתם בכפיות. אם כן, לא היה לי למה להתגעגע.
כשהוא פונה אלי עכשיו ופוצח בשיחה מאופקת, אני מרגישה כאב בגרון, כאילו ניסיתי לבלוע כדור צמר. יתכן שסתם התקררתי מהמעברים החדים ממיזוג לחמסין, אך כשהוא ניסה לצחוק איתי על הצינון שלי ולומר לי "תהיי יפה ותשתקי" החלטתי לקבל את העצה המועילה שלו ולייבש אותו ב"טוב" ובהיעלמות קלה לעיסוקים אחרים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant