הנה זה בא שוב..
הייתי מתה לעצור את ההרגשה של הזומבי, שאפילו להתרגז אין לי למה, כי כבר מזמן עברתי את השלב שהייתי מתעצבנת מכל שטות קטנה שהייתה נאמרת.
הייתי רוצה לעצור את הדחף המעגלי לעזוב את הכול ולברוח מכאן. תמיד חולמת, תמיד רוצה אחרת, עושה בקושי מאית הפעולה בכיוון ומשתפנת.
אני מאמינה שמהלך החיים שלי ישתנה בקרוב, אולי בגלל האבטלה והשקט שיווצר בגללה, ואולי בגלל סוף שנת הלימודים ותחילת תקופת הבחינות, ואולי כיוון שיהיה לי האומץ לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לשלוט בגורל של עצמי. אולי אמצא לי מקום עבודה חדש עם תפקיד בעל משמעות, אולי אעבור לגור לבד סוף סוף. העיקר לא להישאר במקום
הייתי רוצה גם להרגיש משהו כשאני מחבקת מישהו - לדעת שזה לא הכרבול של אחרי משהו מכאני, חייתי. הייתי רוצה להתנשק עם מישהו ולהרגיש את ההתרגשות בשפתיים שלו ובאיך שהוא ילטף את גופי תוך כדי. נמאס להיות כל כך מסוגרת, קפוצה בתוך השכנוע העצמי הלא מוצלח של "מי צריך אותם בכלל, כולם דפוקים". אז נכון, הם כולם דפוקים, אבל אני רוצה דפוק אחד שיהיה שלי.
מתי ויתרתי על עצמי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant