בתחנת האוטובוס שבה בכיתי הכי הרבה פעמים בחיי (כי תמיד הייתי מגיעה אליה בשעות הזויות אחרי מצבים מורטי עצבים) ירד סוף סוף האסימון שזהו... אין יותר. אני לא הולכת לדרוך בתחנה הזו יותר אחרי יום עבודה מעיק, ויותר לא צריכה להיות מעורבת בכל הקלחת שפרנסה אותי קרוב ל-7 שנים.
אין לי מושג למה ההרגשה הייתה מוזרה ולא אושר נטו.
כלומר,
מעבר לכך שהייתי צריכה פיפי באופן דחוף.
לא יכולתי לדמיין את הסוף הזה אחרת. בדיוק כמו שצפיתי - לא סלבריישן ולא רפש טהור. עדיין, חשבתי שארגיש אקסטזה מטורפת, בלי כל ההרהורים סביב האם אתגעגע ו"מה, כבר נגמר?!"
כולי ציפייה לתחילת החודש הבא. חירות, חירות ג'מבו כשאמא שלי תיסע לשבוע בחו"ל, מבחנים ואז חירות משנה"ל תשס"ט וגם חירות מהבלוג הזה.
ודבר אחרון-
קיבינימט עם דיני משפחה. מי צריך אותם בכלל
