לחות ללא פשרות

אני מכשפה קרה שלא אכפת לה מה קורה באירן. לא הזדעזעתי לראות שמפגינים שם נגד עיוותים בספירת קולות הבוחרים, ושנעצרים ונהרגים שם כמו זבובים.

לא שיניתי את הסטטוס שלי בפייסבוק או את התמונה, להצהרה נחרצת למען דמורקרטיה וחופש בארץ האייטולות.

לא שיניתי את אזור הזמן בטוויטר שלי כדי לבלבל את הצנזורה הפרסית שמחפשת מחאות באורך מאה וארבעים תווים.

ולמה זה?

ואם יספרו קולות ויגלו שמוסאווי ניצח, האם האייטולות יסתלקו מהשטח? מה פתאום.

ואם מוסאווי ינצח, אירן תהפוך לBFF  החדשה של ישראל? מה פתאום.

ואם מוסאווי ינצח, המניות של ישראל בעולם יזנקו? מה פתאום.

ואם מוסאווי ינצח, פתאום ימצאו היכן אבד רון ארד? מה פתאום.

ואם מוסאווי ינצח, החיזבאללה יירגע? לא נראה לי.

ואם כל הישראלים והיהודים ברחבי העולם יתגייסו לתמיכה במפגינים, נזכה לאהדה? האם נזכה לתמיכה זהה לו ניקלע במצוקה דומה? זיבי.

שיפי הנפש של פייסבוק ישנו פאזה, יחליפו לתמונה של גלעד שליט וידרשו שהמדינה תחזיר אותו – יותר חשוב מלהתעסק בזהות של מי שעלול ללחוץ על הכפתור.