לחות ללא פשרות

אז למה לכל הרוחות המחברת בדיני נזיקין [ואני מתכוונת ב"מחברת" לקובץ וורד תוצר הקלדה מסיבית בגופן דיויד 12 ברווח וחצי] כ"כ מבולגנת? ולמה ה-so called עריכה שעשיתי, בה הקטנתי את הרווח בין השורות לרווח בודד, לא צמצמה בכלל את מס' העמודים, אלא להיפך?

התשובה לא במהופך: כי בהליך ה"סדר" שעשיתי מצאתי שהרבה דברים פספסתי, כמו פסקי דין שלא טרחתי להרחיב אודותיהם, ומצאתי מחברות משנים קודמות שכן הרחיבו והרסו לי את היום. באופן מיסטי ככה זה תמיד כשאני עושה סדר. למשל בחדר שלי - מה בסה"כ רציתי? לשים דברים במקום, קצר וקולע? כל היום הולך על הסידור הזה ובסופו של דבר אני לא מוצאת את הידיים והרגליים שלי - מה שלא היה כשהיה לי בלאגן. ותמיד משום מה, כשהבלאגן חוגג, אני משכנעת את עצמי שע"י סדר אני אמצא מה שאחפש. 

ועוד משהו: נכון שאומרים שסקס משחרר? כלומר, השחרור שבסיום הסקס. אז אני החלטתי שבתקופת הבחינות אני בעוצר מוחלט, יש לי דין, לא זיין. אחד, ההוא שמתקרב לארבעים, לא מבין מה ז"א שאני לא אשכב איתו עד אמצע אוגוסט. מה פתאום?! כל יום, כל יום, הודעות, שמתחילות תמיד בהתעניינות מלאכותית במבחן הקרב, וממשיכות להצעה ~מבחילה~ להפסקה קלה בלימודים (משהו כמו מסז' והרפיה חחח). כל יום, כל יום, אומרת לו שאין מצב, ולא יהיה עד אוגוסט. וכבר חשבתי שהוא הבין את המסר, אבל אתמול אחרי המבחן במנהלי הוא שלח סמס "איך היה?" והנה מתחילים שוב... ראבק. 

אולי במחשבה אחרת, אני צריכה להירגע (למרות שאני לא רואה איך זה יקרה בזמן הקרוב), אבל לא איתו. האם ישנו חבוב חדש בלימודים על הכוונת? מישהו שהבריז כמעט שנתיים פתאום החליט להגיע ללימודים, לדבר איתי כאילו הכרנו שנים... ועכשיו בטלפון רומז, שיהיה מצחיק לצאת איתי הערב... וכמה חבל שהתמסרתי לסגפנות החרשנית שלי... [אני דופקת את הראש בקיר, למה סירבתי?, והידיד שלי משכבר הימים החל בחיפושים אחריו כדי לסלקו מהשטח]

שרב כבד,