לחות ללא פשרות

לא אכפת לי שהוא כבר לא מתקשר, ולא מתחשק לי אף פעם להתקשר אליו. 

לא אכפת לי שהוא מתעצל לכתוב מיילים או מכתבים, כי לי נמאס לכתוב אל עצמי ולא לצפות לתשובה.

לא אכפת לי שהוא לא חי פה בארץ בכלל, גדלתי יפה גם בלעדיו, ושמחה מאוד שלא גדלתי שם - החיים בארץ האפשרויות לא כאלה נוצצים, לפחות לא במקום בו הוא גר.

לא אכפת לי שהוא לא מבקר, ולא שולח כסף. אני לא קבצנית - לא של תשומת לב או של כסף. 

וכשהוא כן כותב - הכול אותו הדבר, הכול מריחות של מילים בשגיאות כתיב (בשפת אמו!) שאין להן שום משמעות עבורי, הוא מביע דאגה לגבי המשפחה של אשתו (ילדים, נכדים) יותר מאשר לבת הביולוגית שלו, ודואג לרשום לי על זה. כמו היום, הוא שלח תמונות ישנות, שמצא כשניקה את שולחן העבודה שלו. תמונות שלא אומרות לי כלום, חוץ מזה שאני דומה לו. 

הייתי מעדיפה שלא לקבל את המכתב ממנו. אמא שלי שלפה את חרב הציניות שלה, והיא בד"כ אדם לא ציני (היא עסוקה בלומר לי שאני מרשעת צינית ברוב הזמן). עוד לא הספקתי לפענח את כתב היד שבשורה הראשונה, והיא יורה עלבונות. מהעצבים, היא חוזרת וממוללת את אטמי האוזניים שמשמשים אותי להתגברות על רחשי הסביבה בעת הלימודים. גם את הכלום הזה רציתי לקרוא, אולי יש שם משהו לחדש לי, אז לקחתי את אטמי האוזניים, הכנסתי אותם לפעולה, ואמרתי לאמא שלי שיפה לה שרק עכשיו היא מבינה במה היא נגעה, בעוד שאצבעותיה השתפשפו זו בזו כדי להתנער ממעשיה. אבל היא אמא שלי, היא החליפה לי חיתולים וניגבה לי את הסמארק לפני כמה שנים. עברו כמה שנים, אבל אנחנו לא קטנוניים, ולא נראה לי שיש שוני בהרכב המולקולרי של האיכס שיוצא לי מהאוזניים. 

היא הייתה מתקשרת להכניס בו קצת שכל, אבל היא יודעת שהוא יותר מדי טיפש בשביל להבין. אני יודעת שאין טעם מלכתחילה לכפות עלינו סוג של קשר, לבנות משהו מלאכותי במקום שצריך להיות הכי טבעי. אז מה אם אני דומה לו. 

יותר נורא לאבד אבא, מאשר לא לדעת מה זה אבא (כי הוא אי-שם, חי את חייו, ומדי פעם שולח מכתבים). 

זיפט לי עכשיו. 

לפחות החומר של נזיקין נכנס לי לראש.