לחות ללא פשרות

העוני והדוחק בזמן לא מנעו ממני ללטוש עיניים בבגדים שאינני יכולה לרכוש, ואינני מעוניינת אף למדוד נוכח החום המעיק. קצת זמן איכות עם נשמתי התאומה, שרכשה פריט מדהים ומשעשע עבור מישהי מיוחדת שתגיע בקרוב למחוזותינו, היה חסר לי מאוד. 

חברה מהלימודים דחקה בי לשלוח לה סיכומי שיעור בדיני השעמום מבלי לומר את מילת הקסם, שאינה "שומשום היפתח" אלא  מילה המזכירה יותר "ביצה קשה" (ומתחשק לי לנעוץ בה קיסמים משומשים על שום תעוזתה, זו שהייתה בתאילנד פעמיים בתוך שנה אחת), פירגנה לי במרירות משנודע לה שחזרתי הביתה רק לקראת השעה 21:00. אמרתי לה שהייתי חייבת להשלים שעות פוטוסינתזה בהתחשב בעובדה שלא ראיתי אור יום במשך 3 שבועות לערך... [כן, אני במצב צבירה "צמח" לכל אלה שלמדו ביולוגיה וחושבים להעיר לי]

אם יש משהו שאני מעולה בו, זה בפדיחות. אנחנו כרגע בשלב סגירת המעגל עם הפסקה הראשונה, כי הפדיחות בד"כ מוציאות אותי נעלולת פלא. איש התקשר אלי מאזור חיוג 08, ועד שעניתי תמהתי מה איבדתי באזור אשדוד רבתי [לא חשבתי שהשארתי שם משהו בביקורי האחרון]. אז עניתי וקשקשתי רגע ארוך ביותר בחושבי שמדובר בברנש הערס מהצפון, וחשבתי לעצמי מה הוא איבד באותו אזור חיוג. נזכרתי גם שהוא לא היה פותח איתי את השיחה באותה הצורה: במקום לומר לי "את בטח מהרהרת לעצמך מי מתקשר אלייך מאזור חיוג 08" הייתי מקבלת נהמות וברכות סטייל "מ'כוערת איפה נעלמת". אז נפל האסימון, מדובר בבחור החדש מהלימודימים, ומזל שלא הגענו לשלב בשיחה שאני צריכה לקרוא לו בשמו/ שחשפתי פרט שלא קשור אליו בשיט/ וכו' - אחרת הייתי פשוט יורה בעצמי עם אקדח צעצוע. אני מדברת מניסיון, זה היה קורה לי פעם המון. 

הערב ירד מזמן, נגמר זמן הבטלה. 

חריש-חרוש,

נ.ב. - השנה אני הולכת על "מזדיינת דיקן". אין מצב לטייטל אחר.