לחות ללא פשרות

מזמן לא בכיתי בגלל אחד מהחברים שלי,

ועכשיו אני לא יודעת למה, אבל זה לא נשלט.

הוא פגע בי פעם אחת, ובמקום לשפר דרכיו הוא מעמיק ומחטט בפצעים שהוא יצר,

והוא חושב שדרך ההתמודדות איתי היא כמו עם כל הבחורות שהוא דופק וזורק, כי הוא לא מכיר ייצור נשי אחר, זה שלא היה מעוניין להזדיין איתו אפילו לא פעם אחת, למרות שהוא כזה חתיך שחבל"ז.

הוא גער בי בהודעה שאני מתעלמת ממנו, אחרי שאתמול הוא העיר אותי, כנראה בעקבות היציאה המפגרת מס' אלף שלו, ולא היה לי כוח לדבר איתו לכן לא חזרתי.

כתבתי לו בחזרה את מה שאני מרגישה, שפכתי את הלב

והתגובה שלו במקום לשעשע אותי ולגרום לי לחשוב שהוצאתי את העניין מהפרופורציה הנכונה, פגעה בי פי כמה וכמה. שופכת את הלב והוא רושם דברים שאין להם קשר (אז כתבתי, שאם לא היה לי אכפת ממנו על הזין שלי מה הוא היה אומר, אז הוא היה חייב להעמיד אותי על העובדה המהממת והחדשנית ש"אין לי זין". וואלה. והיו עוד כמה דברים חביבים). 

טיפסנו שנינו על עץ גבוה ושנינו לא יודעים איך להתמודד עם זה. זה כ"כ לא מצחיק עכשיו ועובדה, אני בוכה בגלל הטמבל הזה. 

הנה עוד הוכחה למה "ידידים" זו המצאה טפשית. עם חברות שלי זה לא קורה בצורה כזו נוראית.