מי שחי מחוץ לעיר פחות יודע להעריך את הדממה של יום כיפור, ויחד עם זאת, שעון החורף לא באמת הופך את יום כיפור לפחות ארוך או לפחות משעמם. אחרי שהשגנו את השקט ההו-כה-נפלא של המנועים שדוממו וציוצי הציפורים, ממש פסטורליות נדירה, העירונית שבי שואלת, "And now, what?" ומוסיפה: "לכל הרוחות עם היונים הללו!".
צמתי עד הצהרים, עד העת שבה שני דברים הכניעו אותי: השעמום וכאב הראש שנבע ממחסור בנוזלים.אינני יכולה לשרוד בלי לשתות, ואילו היה משהו מעניין לראות בטלוויזיה או משהו מעניין לעשות, יתכן שהייתי מסתדרת עוד כמה שעות. אתמול בשעות הבוקר גיליתי שהדיוידי מקצר, לכן לא הייתה לי האופציה לצרוב עונה של סדרת טלוויזיה ולהתענג עליה בזמן שהתאיידתי. כשפתחתי את המקרר בחיפושי אחר מים, בתמהיל של נקיפות מצפון וצמא נוראי, השטן הקטן והסקסי שעל כתפי צייץ בהיגיון: "Fuck it!", גם ככה אני לא מאמינה, או שומרת מסורת, אז מדוע לענות את עצמי?, והו, מה טוב היה השלוק שהרבצתי מיד לאחר מכן.
בינינו, מצבי בין כה וכה אינו מזהיר בכדי שאחיה בפחד מתמיד שמא שמי נרשם בצד הלא נכון של הספר של כבודו. "Bring it on, חבוב", אני חושבת באנגלית מהולה בעברית, כמו שרבים מהחוכמולוגים של ימינו מלהגים, קשה לאתגר אותי בעניינים שבשפל.
ובין יתר המחשבות שהעבירו לי את השעמום:
אני שונאת, כל כך שונאת, את היום-יומיים לפני שאני מקבלת (מקבלת מה? למתקשים: מחזור). כבר למדתי להתמודד עם העצבנות שמותירה חללים רבים בשטח, ועם החצ'קונים המרדניים שהורסים לי את הפרצוף, עם ההתכווצויות ועם העיתויים התקועים של האושר הזה (לדוגמה - נסיעה לחו"ל, או אירועים... כמו האירוע שלפנינו כעת), אבל אני שונאת את כסיסת הציפורניים של ההמתנה.
או שאני בהריון, או שאני לא - מדוע הצורך בתהליך הזה? ואם הפעם נפלתי חזק, וואלכ, אותגרתי בעניינים שבשפל!! צחוק הגורל היה עושה לי ילד ממר תרח, כמה נהדר.
יש ימים שאני פשוט שמחה להיות במצב צבירה מדמם, וכשזה יקרה בקרוב אהיה מאושרת. (וואי, איזה פה פתחתי עכשיו....)
גיליתי ששניים מהכיתה שלי התחתנו זה עם זו. כמה סורפרייז. אמנם תופעת המתחתנים היא די חדשה, אך כבר התרגלתי לגיל שבו אני יוצאת דופן ברווקותי, וזה מרגיש כל פעם מחדש כמו כאפה לפרצוף לגלות שעוד ועוד מתחתנים, ואפילו השניים האלה מהכיתה שלי. לחשוב שיכולתי להיות כמותם, רק עם ההוא מהשכבה מעלי שהיה חבר שלי במשך שנתיים, שזרקתי באכזריות לפני כ-3 שנים.
לא יודעת מה עושה לי רע יותר - להיות לבד, או לחשוב על חיי הנישואים איתו, לולא נפרדתי ממנו. איפה הייתי היום?
הפחד הגדול שלי כרגע הוא שאתרגל להיות לבד, כך שאוותר על הניסיון להיות עם מישהו או שאאבד את הכלים להתחיל קשר עם מישהו, או שאולי אגיע לדייטים, אבל לא אדע איך לגרום להם להתגלגל לקשר. בכלל לא אכפת לי אם יהיה מדובר בחתונה או בקשר ארוך טווח ולא ממוסד. ביני לבין עצמי נמאס לי מכל ה"בקרוב אצלך" וההבטחות שגם יומי יגיע - קיבינימט, למה אני צריכה להיות אחרונה? ולמה הכול צריך להיות עקום? מתי איבדתי את האופי שלי?
בחורה פשוטה, עם רצונות פשוטים: אהבה, תשוקה, אושר.
נמאס לי מהאינטרנט, ברחתי לפה כי פה היה קל, ועכשיו כל המסביב נהיה באמת קשה.
Skin Protectant,
כפרה-עיניים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant