לחות ללא פשרות

יומן ברוגז, יום רביעי לספירת הברוגז.

הוא פרסם בפייסבוק את עמדתו המרגיזה בנושא אקטואלי. אני הגבתי בעצבים (כי ההתייחסות שלו כללה את השקפת העולם שלו, גם אם לא הייתה ברורה לכל עין). במקום לנהל דיון בטלפון, הוא צ'וטט איתי בפייסבוק, כדי להבהיר שסילפתי את דבריו, שהוא לא אמר את כל מה שייחסתי לו, ושהוא לא כזה נורא כמו שאני חושבת שהוא. אמרתי לו שאני זוכרת את כל הדברים שהוא אמר לי בהקשר הזה בכמה מועדים. הוא רצה נייר עמדה אקדמי עם אסמכתאות וכד' כדי להוכיח לו שהוא טועה, וסיפקתי לו את זה. הוא עדיין לא הבין מה הקשר. התעצבנתי ואמרתי לו שאינני מעוניינת במשהו שהוא עבד עליו כמו חמור בשלושה החודשים האחרונים כאילו בשבילי (כי זה היה למעשה תחביב שלו, שאת התוצר הוא התכוון להעניק לי, למרות שסירבתי מלכתחילה לקבל אותו) - כי זה עוד סממן שמוכיח את העמדה שלו. אז הוא התעצבן (אני לא מנסה להוכיח לך משהו, את התחביבים האלה אני קודם כל עושה בשבילי). אני התעצבנתי בחזרה, ואמרתי לו שזה ערך מוסף, ואם זה לא קשור אלי, אז למה לו לתת לי את זה בכלל, כשבכל פעם אמרתי לו שאינני מעוניינת.

הוא השקיע במשהו הזה הרבה כסף והרבה מאמצים. טמטום שלו, לא שלי - אני אמרתי לו שזו משאבה של כסף.

הוא נעלב גם התעצבן, חתך את השיחה ב"ביי" ומאז דממת אלחוט.

לא סיפור חדש, סיפורי הברוגז. בד"כ אני זו שמנתקת את שיחות הפייסבוק היצירתיות הללו וגם זו שאחרי כמה ימים של התחבטות מי ימצמץ ראשון, מתקפלת כמו חסרת חוליות.

לא עוד. אם בפעמים הקודמות היו לי נקיפות מצפון, שאני זו שניתקתי, ואני זו שמשאירה אותו בחוץ, עכשיו אין לי קצה של חרטה. הוא עושה את מה שהוא עושה בזמן הזה בלי רגע אחד של מחשבה עלי, הוא לא נכנס לאוטו במחשבה להגיע אלי ומתחרט, או שמגיע עד לבית שלי ולא נכנס, או בא להתקשר ומנתק. הוא הולך לעבוד, חוזר הביתה, חופר לאנשים בטלפון, מתעסק בתחביב שלו (או לא) וחי את החיים, רק בלעדי. כל זה למדתי בפעמים הקודמות. כאילו קיבל חופש ממני, לחיות את החיים אילולא הייתי קשורה אליו. רק כשהייתי מתקפלת וחוזרת הוא היה מדבר אלי במבט אומלל ואומר לי שהוא כל הזמן חשב עלי והוא לא יכול לתפקד כשאני מנתקת אותו ככה.

אבל למטבע הזה יש שני צדדים, והוא הפעם ניתק אותי, והטיעון שלו שאני משאירה אותו בחוץ חסר כל תוקף. אינני כפויית טובה, כי את מה שאני מבקשת ממנו אני לא מקבלת וכנראה שגם לא אקבל, ואת מה שאני לא רוצה שיעשה עבורי או ייתן לי הוא מאלץ אותי לקבל לאחר ויכוחים רבים, לעתים מלחמת עולם קטנה. מזמן לא שמחתי באמת איתו. גם ההזדמנות הקטנה שלנו ליהנות, בחופשה קטנה, התבררה בסך הכול להיות אכזבה ורצון עז להקיא עליו.

עדיין חושבת עליו, ועל הצורה שבה מתנהל משחק הפחדן הזה. אם הוא לא יתקשר, כך יסתיים הקשר ביננו. שהוא ילך להסביר למשפחה שלו למה אשנה בשבוע הבא את הסטטוס בפייסבוק לרווקה, אם לא נסתדר עד אז.

איפה האהבה פה? מתחבאת איפשהו. איפשהו יש דברים שאני אוהבת בו, אך כרגע כשאני חושבת עליו, אני מתארת את הרגשות שלי סביב השורש ס.ב.ל. במקום א.ה.ב..

חבר קרוב מהלימודים התחתן עם בחירת לבו אתמול. כשהתקדמה הכלה אל עבר החופה, הוא סימן לה בידיו "בואי אלי כבר" עם חיוך ענק. הם חיים כזוג זמן יחסית קצר, למרות היכרות רבת שנים, אך על ההחלטה להתחתן איתה הוא סיפר שזה הדבר שמרגיש לו הכי נכון והכי מתאים ושהיא עושה אותו הכי מאושר בעולם. הבחור, עד לפני שנתיים היה פרפר נחמד, ובעקבות שינויים גדולים בחייו גם שינה את המנטליות שלו כלפי זוגיות.

הנקודה היא, שאילו הבחור שלי היה מוכן נפשית ומרגיש לו נכון, הוא היה עושה צעד דומה. רק הבחור שלי פסיבי, מאוהב ברעיון של להיות מאוהב, מפזר "אני אוהב אותך" כשהוא מרגיש חוסר ביטחון באוויר כשאני כועסת, ובכל האספקטים האחרים אין לו מושג מה דרוש כדי להיות בזוג. הוא רוצה שאהיה החברה הכי טובה שלו, ושהוא יהיה החבר הכי טוב שלי, ואני רואה איך המריבות והעמדות הכוחניות שלו מרחיקות אותי ממנו, ואין לו הכלים כדי לקרב אותי. כשאני כן באה אליו בגילוי לב, אני תמיד נכווית, והוא עדיין טוען שאין ביננו תקשורת חסרת מעצורים. מענין.

עד כאן יומן ברוגז,

חוזרת לשגרת ימי השישי אחרי יממה דווקא מהנה :)

שבת שלום,

Skin Protectant