לחות ללא פשרות

התאהבתי בטרקטורון של אבא שלי, כשביקרתי אותו בארה"ב אי שם בשנת 85'. זה בערך הדבר היחיד שזכור לי מאותה הנסיעה. הוא היה צהוב, ודי דומה לאופנוע.

כשהייתי בגיל בי"ס יסודי, חלמתי על אופנוע וחשבתי שזה די מגניב, ובינתיים - דהרתי על אופני BMX סגולים במגרש הביתי שלי, אזור מתחם באזל רבתי.

בגיל שבו יכולתי להתחיל קיבלתי תשובה נחרצת שאני יכולה לשכוח מזה. אין אופנוע. אפילו לא בצחוק.

בגיל 21, אחרי שעבדתי קשה ומימנתי כל שיעור וטסט (שישה, תודה על ההתעניינות, ואני נהגת מעולה, אז... תקפצו) קיבלתי את מה שבנות גילי קיבלו בגיל 17.5 בתור כרטיס כניסה לעולם המבוגרים. אם יש רישיון על ארבעה, בשביל מה צריך על דו?

בשביל הריגוש, לכל הרוחות.

אז בא איזה איש, כשהייתי בת 23, מימש לי סוג של פנטזיה ובפעם הראשונה הורכבתי על קטנוע והיה לי כיף. החלטתי ללכת על זה, ובשביל הריגוש ניסיתי לשלהב גם את האקס שיבוא ללמוד איתי, אבל הוא חטף ממשפחתו את מה שאני חטפתי ממולידתי בגיל 16, ונותרתי בדד בשיעורי הרכיבה.

אז עזבתי.

את האקס.

רישיון על קטנוע קיבלתי, ועברתי להפתעתי בטסט הראשון. מאז ועד היום, אני דוהרת על טוסטוס צהוב, שמזכיר חצי מהטרקטורון של מר אבא, ואחרי כ-4 החלקות/תאונות והרבה מלמולי "מלח מים" אני שמחה שאני בחיים ושמחה שאני רוכבת על זה, דווקא מהפרינציפ, שזה משהו שעשיתי לגמרי לבד וזרמתי עם משהו שרציתי באמת.

ובלי שום קשר, גזמתי את הרעמה שלי, אחרי כשנה של יהושע פרוע. הרגשתי כאילו אני בוגדת בספר הקבוע שלי (סליחה, מדובר במעצב שיער) כשנכנסתי עם אמא'שלי לספר החדש שלה. יתרה מכך, מלמלתי שוב, "מלח מים מלח מים" כשבחנתי את המספרה ואת "מעצב השיער". כל קשר לסטייל ול"גלאם" מקרי בהחלט, וחששתי למחלפות ראשי, אם כי בסופו של ספיחס, יצא פצצה, וכמה ראשים של כל מני XY ושאר חתיארים הסתובבו בדרך לאוטו.

סחתן עלי.  

ושוב, חג שמח,

ממחר דיאטה!