לחות ללא פשרות

איזה זבוב לא יוצלח נמשך משיכה גורלית אל המנורה שבחדרי.

הוא נאבק בדחף שלו להשתזף ורצה לברוח. הוא בוודאי חשב לעצמו, "אבל טוב לי כאן, בחום ובאור, אשאר לעוד רגע קט."

מסטול מבהיה ממושכת באור, כנפיו עולות באש. מדורה פרטית קטנה.

הוא לא לבד שם. המנורה בצורת שמש, שבמרכזה צלוחית זכוכית-מט, ובה שוחה האפר של אומללים כמו אותו הזבוב.

הולך להיות לי מסריח הערב.

ואני? מביטה מלמטה על הנעשה, וממלמלת, "הזבובים האלה, מי צריך אותם. הם רק מציקים, הם פרזיטים, איפה שיש אוכל, הם נמצאים. עדיף שישרפו כולם".

הפעולה היחידה שאנקוט במוות הידוע מראש היא לקום לשירותים ולצרף לאדישותי את מטהר האוויר. זה יעזור לי לסתום את האף בזמן שאעצום את עיני.

דווקא ביום השואה, הזבוב הזה היה חייב להזכיר לי כמה נורא הוא המוות, וכמה לא מתאים לי כל העניין הזה.

כמה לא מתחשק לי לנקות את המנורה, אבל בעוד שאצליח לנקות את ערימת המעופפים במיל., העולם הזה לא יצליח למחות את הזיכרון הנוראי של השואה.

מה בכלל אני משווה זבובים, יתושים ושאר מגעילים ליהודים? כופרת שכמותי. כופרת כופרת, אבל שמתי לב לפרטים הקטנים. מזה זה מתחיל - מאדישות: לאפשר לעוד יצור חי לנפוח את נשמתו.