לחות ללא פשרות

אין ספק. אני צריכה קונספט.

אני צריכה מטרה, וסגנון כדי להשיג אותה. אני צריכה סיפור מסגרת, עלילה עם קווי אופי שיעשוני דמות עגולה. להיות שטוחה זו לא ברכה בימים טרופים אלה, אך עגלגלות במקומות הנכונים הנה סטנדרט שמשדרג פי אלף מונים.

אני צריכה דמויות משנה. אני צריכה השפעות זרות, אך לא כאלו שישנו לי את הקונספט. כמו הבאוהאוס, לדוגמא - הוא נמצא קרוב ללב ת"א, אך רחוק מלהיות הסגנון הבלעדי בנופה, ואילולא קראת לסגנון בשמו, לא היית יודע שהוא מכנה משותף להרבה בניינים מתקלפים ומשחירים, שזכו להכרת האו"ם, באופן אירוני: "העיר הלבנה".

אני צריכה טוויסט בעלילה, או שלד בארון. המבט הנוגה בעיניים תמיד משך תשומת לב שזוג עיניים עליזות לא יוכל להסיט. הו, המסתורין, כמה טוב הוא לקונספט! הוא גורם לדחף בלתי נשלט לרצות ולקלף את השכבות החיצוניות, למצוא את הסוד הגלום בפנים. הסיפוק שהמסתורין נותן - פי אלף מונים מזה שזוג שדיים מנופחים יעורר.

יועיל גם האקשן. הדינאמיות לא הרגה את החתול (המסתורין, דווקא יש לו הפוטנציאל).

כל זה חסר בינתיים.

יש המון חנויות קונספט, מלונות עם קונספט, מכללות עם קונספט. עיצוב כשלעצמו הוא דרך חיים עבור הרבה אנשים. עיצוב אישיות בימינו הוא טרנד.

הקונספט שחסר לי, אינו משב רוח חולף. הוא סערה מתמשכת.

הסערה כיום אולי משתוללת במחוזות רחוקים, אך הזרמים במפה הסינופטית מעידים על התקרבותה אל מחוזותיי.

הקונספט על תכולתו, יכה בי כברק ויחריש אזניים בעוצמתו הרועמת.

זו סקיצה של שגעון גדלות, ותוצאה של מחסור בשעות שינה. אורז עאלק! מצוקת השינה כבר כאן!