לחות ללא פשרות

התעוררתי משנ"צתי לרחשי זיקוקי הדינור שבישרו על המעבר החד מיום הזיכרון אל יום העצמאות.

את הטקס בהר הרצל שמעתי ברקע עם הערות פרשניות של מבקרת אירועי שנת ה-60, הלוא-היא גב' אמא שלי. היא ביקשה למסור לגב' אברהם בלילא, שהיא מה-זה התאכזבה מהזיקוקין די נור, שחתמו טקס ארוך ומייגע. היא גם לא הבינה מה אפרת גוש עשתה שם, לבושה כמו יאכנע ושרה כמו שאני מחקה מישהי שלומדת איתי עם קול של קרמיט הצפרדע.

הדבר שאהוב עלי ביום העצמאות הוא שבניגוד לחגים אחרים, יש תחבורה ציבורית. אני מניחה שמי שנאלץ לעבוד ביום הזה מצד אחד מרוויח שכר נאה למרות שמצד שני זה די מבאס לעבוד כשכולם הכי חגיגיים בעולם, יותר מכל חג אחר. נהג האוטובוס שהסיע אותי די הרחק מהיעד שלו ייחלתי, כלומר בית נשמתי התאומה אי-שם בשרון שהבליח אחרי אינספור בימות בידור וספריי שלג שהותז מידיהם של טעויות בחישוב "הימים הבטוחים", הגיע לאחר חצי שעה מבעיתה של המתנה במרכז עזריאלי, לצד ערסים צעצוע, שהשאירו מאחוריהם בקבוק וויסקי זול שקנו בפיצוציה על הדרך, כשעלו על מונית שירות לנתניה, עיר בירתם.* לאכזבתם הרבה, עד שלא תתמלא מונית השירות, היא לא תיסע, דבר שעלול היה להופכם לסחים בטרם הספיקו לעשות קצת בלאגן. אחד מהם ירד מהמונית והתיישב לידי, בניסיון נואש להתחיל איתי, כשריח האלכוהול נודף במקום הסקס אפיל האלוהי שלו (!). יש רגעים בהם אני מתחרטת שהתעקשתי שלא לקחת את המכונית - וזהו הראשון בהם. השני היה בהמתנה מקפיאה למונית שהזמנו חזרה מהמסיבה בה נכחנו, בחוות רונית.

המקום הזה הוא המקום לאירועים ובפרט לחתונות. אני כאמור פנויה להצעות, מקום כבר סגרנו.

במסיבה גיליתי עד כמה הגוף שלי במצב נוראי, כי ישיבה מרובה בלימודים בבית ובמכללה לא מיטיבים עם הברכיים, הקרסוליים, הגב ושאר איברים מועדים לכאבים ראומטיים. כן, אני זקנה. סנדלי העקב שפתחו את עונת הקיץ באופן רשמי אתמול בלילה, סגרו לי מקום במחלקת השיקום לתקופה הקרובה. בקיץ, בי נשבעתי, ארשם למכון כושר (אין לי תירוצים - אין סמסטר קיץ, אני אעבוד יותר וזה אומר שהמשכורת גם תושקע בי במקום במימון שכר הלימוד) ובינתיים אעסוק בפעילות גופנית כדי להחזיר את עצמי למצב שבו הייתי בשנת הלימודים הראשונה בגלגול הקודם (לפני כ-5 שנים).

שתיתי בפעם הראשונה וויסקי, אך מתוך הסיבה שזה היה בחינם (מקושרת אני משהו) ומתוך הרצון שלי לשתות, שנגדע אחרי שוט של פידג' כדי להחזיר לי טעם טוב לפה אחרי הספירט שקדם לו. הבנו שעלינו לסיים את הערב כשאנו בשיאנו, אף על פי שגופי בשפל שלא נראה עוד מאז תקופת הפלמ"ח, כשהדיג'יי החליט לנגן במקום הרפרטואר שנוגן לאורך הערב ברצף של שיר מועדונים-שיר ישראלי/מזרחי את "מקרנה" ואת "מריה" של ריקי מרטין. עד הרגע הזה לא הבנתי למה דווקא המוזה הזו נחה עליו, אבל התקרית תיוותר בצריך עיון.

אחרי שעות שינה מעטות וקטועות, בהן נאבקתי על נשימתי, בעודי מקוררת עד עמקי ריאתי, אמא שלי (ע"ע מבקרת אירועי הששים) אספה אותי לגיחה מס' 2 באיקיאה בשבועיים האחרונים. אני מבסוטה, ואהיה מבסוטה אף יותר כשהריהוט החדש בחדרי יורכב עד הפריט האחרון. באיסוף הפריטים התחיל איתי "בנדוד" (לא שלי, זה בטוח) עם ציפורן זרת ארוכה ביותר. מזל שלא היה תור בקופות - הפלא ופלא! - כי הוא רדף אחרי לכל מקום.

הרמתי היום את השידה החדשה שלי שמשקלה הסגולי, והוא סגולי כי ככה זה כשדוחסים רהיט בגובה של מטר וברוחב 80 סנטימטר לתוך קופסא אחת תמימת מראה, הוא 37 קילוגרמים. נשבר לי הגב אבל הסיפוק מזה שהחדר שלי יקבל צורה ומזה שלא נשברה לי ציפורן הזרת או כל ציפורן אחרת רב עד מאוד.

אתמול אחה"צ, ד"א, הוסיף אותי לפייסבוק איזה חבוב שהיה ביומולדת בה נכחתי ביום שבת, ובעודי תוהה מה פשר המהלך, הוא התחיל שיחת הודעות דרך אותו אמצעי.

נחיה ונראה.

בסוף השבוע אתייחד עם עבודת ההגשה התורנית שיש לי בדיני עונשין, וזאת אם לא אתפגר מחנק או מזיהום ריאתי.

מתפוררת ומקטרת

אך עדיין שומרת על מוראל גבוה,

זאתי מהבלוג.

*- זה היה משפט ארוך, כשבוחנים את זה. פרס למי שינתח את המבנה התחבירי שלו.

ותהיה נוספת, איך אפשר לדעת מה צבע הנזלת, כשהטישיו בצבע צהוב? זה קריטי ואני לא משוגעת! או מגעילה! (מה יש? לא הייתם מתחרפנים אם נייר הטואלט היה בצבע חום? חחח)