הספאם הכי מטריד שאני מקבלת למייל שלי הוא דווקא מהמכללה. אני חושדת בכך, שבכל פעם שהמזכירות חוות התקף גזים, הן משחררות לאוויר העולם גם הודעת SMS וגם הודעת דוא"ל.
ביום ראשון התחלתי לסבול מתופעת עיכול אחרת, שהיא אכילת סרטים. אי הנעימות החרדתית הזו נגמרה ביום שני. עכשיו אני מרגישה תגובת נגד (זה כמו לאכול מלא אורז וצנימים כשיש שלשול, ולדעת שההשלכה הטבעית לכך היא מגה-עצירות). היום התבאסתי ממנו, וחשבתי לרגע שעלי לשקול מחדש את עניין הדלקה. בחור בגילו רגיל להיות לבד ולהתנהל באגואיסטיות, ואני לא צריכה להתפלא שלא שיניתי לו את סדרי העולם. זה בסדר, גם לי אין זמן וגם אני עושה מלא דברים. דווקא התאים לי שלא ניפגש הערב כי יומיים כמו האחרונים שעברו עלי מתחננים שאשן במקום שאתחבק ואתנשק. אולי גם ככה הדלקה תעבור ואגיע למסקנה שהוא לא מתאים לי ואין לי על מה לדבר איתו לכל הרוחות וחלאס חבל על הזמן.
איזה בחור שלומד איתי והוא די מעצבן ברגע שפותח את פיו נמרח עם הקטנוע שלו וחצי הפרצוף שלו רוסק לחלוטין והשמועות אמרו שגם הביצים שלו נקרעו לגזרים. בתור אחד שכזה, די הופתעתי לראות אותו יושב באולם ופותח את פיו כהרגלו, שבוע אחרי המקרה. התמלאתי רגשות אשם, כשרציתי לכפכף לו את הצוואר. כל השנה התחשק לי, הצוואר שלו ארוך ומתאים בול.
בכלל, לא חסר מעצבנים, ע"ע פוסט מאתמול.
חברה טובה שלי (ע"ע השלישית, מהפוסט על השטן מתחת לג'יפ) ממשיכה לעשות שטויות ואני לא יודעת מה היא ביקשה להשיג במה שהיא עשתה. היא חוותה סוג של טראומה, והייתה חייבת כעבור X שנים להיפגש עם מקור הטראומה כדי להיווכח שאי אפשר לשנות את טבע האדם, ובמקרה הזה, שהוא רע מנעוריו, ומגעיל אף יותר. אם היא מסוגלת לסלוח לאחד כזה במקום לשבור לו את העצמות, אין לי מושג אם יש לה תקנה. אני אוהבת אותה וכל זה, והצעתי לה את שירותיי כרוצחת שכירה. (אופס, אני קלארק קנט, לא סופרמן).
שהשנה הזו תיגמר אינשאללה, יש עוד שבועיים עד למרתון ההתאבדות הגדול.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant