כשהייתי בכיתה ח' כמדומני אובחנה עקמת בגב שלי ונשלחתי למומחה בתל השומר. האבחנה שלו, מלבד לעקמת, הייתה שאני מכשפה.
מאז, חיי השתנו מהקצה אל הקצה מבלי לשים לב.
היום, התחלתי להאמין למה שאמר לי הפרופסור לפני כ-12 שנים. אתמול בערב, עוד היה לי ספק. כל מי שחשבתי עליו, פרט לאחד, יצר איתי קשר. האחד הזה, אני מאמינה שייצור קשר בקרוב.
אבל לא בו עסקינן. ידיד טוב שלי כעס עלי בסביבות תחילת השנה (2008) ולמרות שהתקשרתי ברגע שידעתי שהוא כועס עלי, הוא לא ענה, וקלטתי את הרמז - שהוא לא רוצה כל קשר איתי. אתמול הייתה לי מחשבה מאוד ארוכה ועמוקה עד כמה הוא חסר לי. אני אוהבת אותו בתור בן-אדם. יצאנו פעם אחת וזה יכול היה להיות סיפור מוצלח אם הוא לא היה גר רחוק, ואלמלא היה דפוק כמו שניצל לפני טיגון. גם בטרם נפגשנו (הכרנו דרך העבודה, וגם ככה הסתכסכנו) וגם אחרי, היו לנו שיחות מדהימות וחיבור אינטלקטואלי מדהים. זו הסיבה שהיה לי כל כך עצוב כשהוא ביקש משהו שלא יכולתי לספק או שלא יכולתי להתאמץ מספיק עבורו, והתאכזב ממני קשות. ניתוק של חצי שנה עלה לי בים מחשבות כמה הוא חסר לי וכמה אני מתגעגעת לצורת הדיבור שלו. ופתאום, לפני כמה רגעים, הוא התקשר. כאילו כלום, הוא אמר לי שהוא לא היה מתקשר אם לא היה סולח לי. התנצלתי גם אחרי שהודיע שסלח ועכשיו אני בוכה, כי אני שמחה. הוא עושה צעד משמעותי בחייו, בגילו המופלג, והבטחתי לו שאני הפעם מאתיים אחוז תומכת בו.
בכי לא בא לי בקלות. בכי מדברים הקשורים ללחץ או להעלבות מקריות עשוי לזרום כמו כלום, אבל מסנטימנטים? גופי נהיה קשוח כאבן ואולי רק איזו מכה מהמטה של משה במדבר הייתה מוציאה ממני דמעת תנין, שמבין שעוד חמש דקות הוא ארנק.
עכשיו זה בלתי נשלט.
ובא בגלים כאלה.
שיהיה לכולם חג שמח.
(יש לי עבודה אחרונה לכתוב, אח"כ לומר כמה תפילות לאלילי הלחץ והציונים, ולהתכונן ללא פחות משבעה מבחנים בסדר גודל מפלצתי ובקצב של ירייה בצרורות. הכי מצחיק שהחבוב שכתבתי עליו קודם וגורם לי לבכות, סיפר לי שהוא מכיר כמה סטודנטים למשפטים ואני נשמעת הכי טוב מכולם, שהם מפורקים ולא מבינים מאין נחתה עליהם הכאפה. הסברתי לו היטב מה ההבדל בינינו)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant