לחות ללא פשרות

התיק שלי שקל בערך כמוני ואיים להתפוצץ. הקטנוע החמיץ כידון ותמה איך יסע כשבארגז טמון לו איש קטן, ושקל את אופציית ה"ווילי". לא זו אף זו, שהסתובבתי עם שקית ובה 3 מתנות לחברות שלי - מתנה אחת ליומולדת של חברה מהלימודים, ושתי מתנות לשתי חברות מהעבודה שעוברת עליהן תקופה קשה (ככה בא לי, להפניק). ביד הפנויה שנותרה החזקתי את הקסדה וכשהגיע רגע האמת - העמסת הפקלאות על רכב העבודה שלי, פשפשתי בכליי ונחרדתי להיווכח שהסלולרי נותר על שולחני היקר.

הקסדה נשארה למטה, כל היתר חזר איתי, זאת משום שמרוב הפעמים שהקטנוע ספג מכות גם המנעול של הארגז שילם מחיר כואב. לולא שבתי על עקבותיי לא הייתי מעלה בדעתי שקיבלתי 89 בעבודה בדיני חוקה, קורס אחד מבין שניים שאין בינינו חיבור והכנתי עבודה לשם הגשתה בלבד ללא תקווה מוגזמת לעבור. הידד לי!

מאוחר יותר במהלך היום, כשהגיעה העת לסיים את שיעור ההשלמה בדיני חוזים, התלבטנו, כנופייתי ואני, לאיזו מעלית לפנות. יש שני חדרי מעליות, ופנינו לקרוב ביותר אלינו. נכנסנו למעלית אחת, ומשהבנו שבוששה להתחיל במסעה מטה, כתתנו רגלינו אל חדר המעליות השני, ובו עומס סטודנטים שלא הותיר בנו ספק שאין סיכוי שנגיע למטה לפני יום הולדתי השמונים. או אז התפצלו כוחותינו. אני שבתי לחדר המעליות הראשון, כי סירבתי בכל תוקף לרדת חמש קומות ברגל עם מיני-מי על גבי, והיתר הפכו ספורטיזים והגיעו ראשונים ליעד המיוחל.

המסקנה מהאירוע: לא לאכול את הטוסט בקפיטריה. משהו שנראה חשוד עוד לפני שהורכב, לא ישפר הופעתו אחרי שייכנס לצליה קלה בטוסטר. ואיך זה קשור למעלית? מרפי דאג לזה שיסורי הטלטלות ממקום אחד לשלישי ישפיעו על אופן העיכול של החיזר שנכנס לפי בשעת צהרים דוחקת. כזו אני, רגישה.

נזכרתי בשרלוט מ"סקס והעיר הגדולה" (הסרט). לחשתי לעצמי Shut up shut up shut up! וצחקקתי כל דרכי, פרט לרגעים בהם חשבתי שהקטנוע אכן עובר למצב ווילי.

להתראות חיים, שלום וברכה מבחנים,

-Skin Protectant-