לחות ללא פשרות

אני מנקה את הבית בהתחמקות לא אלגנטית מללמוד למבחן.

ישנן מופרעות, כך אומרים, שהיו יוצאות לבלות בלילות במקום לישון או ללמוד. ישנן מופרכות, כך אומרות השמועות, שיוצאות לים להשתזף. אני - מנקה. אני שונאת לנקות.

אני מנקה בכפפות גומי כחולות שמזכירות לי איזה סרט נעורים שטותי (סטייל אמריקן פאי) שאני כאילו אחות עם כפפות גומי כחולות שאוטוטו תעשה לך בדיקת פרוסטטה. ואני נשבעת, שבסרט הייתה כזו סצנה, והבחור נהנה.

הידיים אכולות האלרגיה שלי נראות הרבה יותר טוב כשהן עטופות בכפפות גומי כחולות. גרמלין ספונטני בעל חוש הומור עומד להתפקע מתוכן, אך תהיה לו עבודה קשה לחמוק מהכפפות. ואם זה לא מספיק, נדמה לי שסרטי אימה עשויים להתרחש בשעות היום:

מרוב ששקט בבית שלי, נשמעים קולות המזגן ובוקעים מהמקרר צלילים משונים. מה לעזאזל? כל מני "פקים" פצפוצים ושאר רעשים שבשעת ריכוז, בנקיון האבק, מקפיצים אותי לטיז אל אמו. עוד רגע קט ייצא ייצור דמוני מהגהנום הצונן ויתאכזב להיווכח כי בגופי שוכן דיבוק גרוע עוד יותר ממנו.

זה מזכיר לי תמיד, שהייתי שמה את הפלאפון בכיס האחורי של המכנס וברגעים של ריכוז עמוק במשימה מאתגרת היו מתקשרים אלי ואני, כמובן, בריאקציה הולמת, דבוקה מבהלה לתקרה האקוסטית שבמשרד.

עברתי לשלב הלא רגוע שלי, שהוא השלב הזועם. מזלי שאינני בעבודה כדי לממש את איומי להפוך להוריקן חסר מנוח. רגע אחד - זה מזל הבוסים שלי ולא מזלי, כיוון שאינני מצליחה להתרכז בלימודים.

 סנסאיי אמר פעם שכדי להצליח בלימודים צריך לעבוד קשה, בעבודות רס"ר. אני מיישמת.