לחות ללא פשרות

אני עדיין מאוהבת בפיצי שלי, הוא שוכב כבוי ליד אחיו הענק (זה כמו בן זקונים, נשבעת) אחרי שהוא קיבל את מנת תשומת הלב ואפשר לומר שהתגעגעתי לצג מחשב שגודלו 8 אינטשים יותר מפיצי בן פצפון.

ישנם אנשים שמזדמן לי לדבר איתם פעם במיליון שנה ולמרות שאני תמיד מלקה את עצמי שלא השקעתי מספיק בקשרים האלה, אני שמחה כפליים כשהם מתקשרים. כבר כתבתי עליו פעם, ואין לי כוח לחפש את הלינק. הוא התקשר אלי היום בדיוק כשחשבתי עליו, כל השבוע חשבתי מתי יהיה העיתוי המושלם להרים לטמבל טלפון, והנה, הוא ידע היכן אני נמצאת ולא היה לו אכפת לו גם - הוא הרים טלפון וניהל איתי שיחה של חצי שעה (שרובה באדיבות המעסיקים שלי). חצי מהזמן הוא מקונן על מר גורלו, שכל הבנות דפוקות ועדיף לו למות פרש בודד מאשר נשוי לאיזו פרחה שצריכה אותו בשביל צורך מסוים, וכשנמאס לו הוא עובר לרשימת הדברים שדפוקים אצלי, ובקטע הזה הוא הכי נהנה להגיד לי את האמת בפנים עם תובנות שאיש לא היה מעז להביע, אפילו לא הבוס שלי והפה הגדול שלו.

וכן, אני עדיין עובדת, אבל לא עובדת עליכם בעיניים. יש פה חובה ג'נטלמנית של שני הצדדים לגמור את החודש הזה בטרם יסוג כל צד לחלקו ויפרדו הכוחות. בינינו, אפילו לא אני מאמינה לבולשיט שאצבעותיי הדפיסו זה עתה. אין יותר קבוע מהזמני פעם אמרו, ואין יותר נצחי מהשעבוד שלי לשגרע.

אז ייתכן ואני עובדת עליכם, אבל את זה אני אדע סופית בעוד כשבועיים.

ובחזרה לברנש. הו, נדלקה בזאת מעל ראשי נורה וירטואלית: מצאתי כינוי חלופי ל"חבוב" שפלש לז'רגון שלי אי שם בשנת 2002. אני חושבת עליו המון כאמור, ומתה כבר לנסוע עד אליו ולראות אותו אחרי כמעט שנה. אני מתה לצרוח עליו שהוא אידיוט, מעבר לכל הפעמים שקראתי לו ככה בתגובה לדברים שהוא אמר עלי או שהוא סיפר על עצמו ועל ההתנהגות שלו. הוא כל הזמן מקטר כמו נרגן זקן המתיימר להכיר את כל בנות המין היפה ולדעת את כל רזי החיים. הוא מוצא לעצמו את הנישה, בה אחרי שהוא מטיח בי את כל האמת אודותיי [בינינו, לשים לי מראה כמו שהוא עושה, זה כל כך מיותר מהבחינה הזו שאני מודעת לכל מה שהוא אמר, אבל עצוב לי לדעת שגם אחרים קולטים את זה] הוא מוצא לנכון לפאר ולהלל אותי בצורה שאף אחד אחר לא רואה, וכל כך מתחשק לי שבחור [דהינו, בן זוג] יראה אותי כמו שאני ויקבל אותי ככזו. החשק הנ"ל הולך בד בבד עם הכוונה ש"אף אחד" לא רואה ולא "אף אחת", כי מן הסתם לחברות שלי אין סיבה לחשוב עלי מחשבות זימה, וזה בד"כ אצל גברים סטרייטים הגורם שמשבש את מנגנון הראיה, השמיעה והדיבור. מתחשק לי לצרוח עליו שהוא אידיוט, כי הוא מתעקש לחיות כמו כלב רחוב, לזיין שאריות של אחרים, לאכול סרטים ולאהוב את זה, להתנהג כמו ערס-פואט, ולהתבאס מהחיים באופן כללי, ממש חיים של מלך פילוסוף, במקום לחזור שנה וחצי אחורה ליום שהוא הגיע אלי מסטול כדי לאזור אומץ לחתוך את הקשר איתי, ולמחוק את הרגע הזה מההיסטוריה. הוא היה צריך לעשן משהו ממש ממש חזק כדי לעשות את המעשה הכי מפגר שעשה. כנראה שמאז ועד עכשיו הוא מייסר את עצמו על זה והוא לא יודע איך לגרום לי לצרוח לו שהוא אידיוט, כשהכוונה מאחורי המילה הזו היא מה שתיארתי לעיל, ולאותת לו שאני לא כמו הזונות שהוא אוסף מהתחתית של המיץ של הזבל, ויאללה שיכפר על השטות שהוא עשה. הרי הוא יכול לכעוס מהיום ועד שנת הגרביל המבהיל שלא הייתי מספיק חברה כשהוא היה נואש להציל את מקום העבודה שלו, אבל אני כועסת על איך שהוא התנהג אז ואיך שהוא מרשה לעצמו. הוא לא מבין, כי הוא חושב שכל הבחורות רוצות מישהו עם סטטוס ולא אחד לוזר, כמו מי שהוא. אבל אני לא רואה אותו כמו לוזר, הוא מתעקש לשמור על התדמית הזו, אבל גם אני חיה באשליה מסוימת שאני לוזרית ושמרפי הוא היזיז הכי מתמיד שלי, אחד כזה שצובר יותר מיילים מאיש עסקים שטס עם אל-על. הייתי עם כאלה והייתי עם כאלה - יצאתי עם הבן של, ויצאתי עם כלומניקים ושקרנים, והסטטוס לפעמים רק מפצה על הכלום שבפנים.

תראו מה זה, חפרתי לכם בור בגודל של אסון גרעיני קטן אבל בינינו רק לי ולקומץ (הכוונה כאן למישהי ספציפית שנאלצה להקשיב לי מדברת עליו) יש הסבלנות לקרוא ולעשות אנליזה של כל הסיפור. אני למעשה לא בטוחה שלה יש כוח, ולא ממש חושבת שלי יש מספיק זמן לארגן את המחשבה לכמה משפטים פשטניים.

ד"א, המצב כל כך קשה, שלא רק שאני מוצאת מזור ונחמה במחשבים ניידים בגודל של ארנק ובכתיבה של מילים שכל קשר בינן לבין ז'אנר ספרותי מקרי בהחלט, אלא אף שולה משפטים מתוך שיחות עם חברות שרק מעציבים אותי יותר, במקום לחזק אותי. חברה אחת, שיכולתי לנבא את התנהגותה בצורה מדויקת ביותר, מאסה בלימודיה ובמקום לעשות אהבה עם ספרי הלימוד היא מזדיינת כמו שפנפנה עם השכן שגר לידה באיזה חור ליד בריכת דגי הנוי שנקראת "כנרת". אחרי שהיא סיפרה על זה היא יבבה שהיא שותה יותר מדי לאחרונה, והבחורה כמו מינכאהוזן נוטה להפריז בתיאוריה - כוס שמפניה פה כוס יין לבן שם, לא שתיה לשוכרה והכרת הביבים מקרוב. בין פאזה אחת לשניה נזכרתי שאלו היו התחביבים המועדפים עלי בזמנו, סקס ושתיה מופרזת, וכשאני מדברת על סקס ושתיה מופרזת אני לא נוטה להגזים בתיאורים, אלא בגבולות שחציתי ביישום, ונאלצתי על כל פנים לשאול את עצמי תוך כדי שיחה ויידוע הקולגה "מה זה סקס? תזכירי לי?", כיוון שעברו יובלות מאז הפעם האחרונה שזו הייתה השגרה (או השגרע) שלי.

אף על פי שבכל הזמן שעבר מאז שבאמת נהניתי מהחיים, כולל זיונים עם אנשים שיש לי אפס כבוד כלפיהם וכולל שתיה שמובילה למצב של רצון לבלוע פרדס לימונים וסכין קצבים, תמיד שכנעתי את עצמי שטוב שוויתרתי על אלכוהול (ובאמת טוב ש, וזה עדיין לא ממש חסר לי) ושמעולה שאני מתאפקת ולא מתפשרת על כל שמוק שנכנס לאטמוספרה שלי, בשיחה ההיא עם החברה התגעגעתי בפעם הראשונה לרוח השובבה שאפפה אותי ולשחרור - אז, לא היו תירוצים מדוע לא.

כדי להזכיר לעצמי "כמה טוב ש" ולהתחזק, אציין שחלפתי אתמול על פני איזה מגעיל אחד שיצאתי איתו לפני מיליארד ירחים לדייט, וזיהיתי אותו כשהוא כבר היה מאחורי, ומזל שכך, כי אילו היה רואה את הבעת הגועל שעל פניי היה בוודאי מבין שזיהיתי אותו והיה מתפתח איזשהו דיאלוג בינינו והשד ישמור, אני לא בעניין של בחילות כשעדיין ישנו זכר לאור יום. תהיתי אם השם שלו מוכרח להיות מחייב, החרוז הזה מנבא די טוב, גיל המגעיל.