בהתחשב בעובדה שיש לי מעט מאוד זמן להשקיע בעולם שמחוץ לחומר הלימוד, במידה וקיים כזה עולם קיקיוני, כל גיחה שאני עושה ברדיוס העולה על 2 מטרים מהספרים הוא ספורט.
אז נתעלם מכך שאני מדי פעם מבקרת במקום העבודה שלי, ונתעלם מכך שהחדר בו אני עובדת נמצא קומה מעל למשרד (איזו טירה, איזה תענוג, איפה החדר הזה היה בכל שש שנותיי בחור הזה), והספורט הנפלא שמשתמע מכך הוא ספורט המדרגות כיוון שאין בטירה מדפסת ומדי פעם צריך לבדוק מה חדש ולהתעדכן ברכילויות.
הפוסט שלהלן יעסוק בענף ספורט אולימפי חדש: שאיבת יתושות.
אינני מומחית, ולא מתיימרת לנכס למאגר הידע שלי ידע כלשהו בביולוגיה (שכה יהיה לי טוב, נפרדו דרכינו בכיתה י'), אבל אם מדובר ביתוש הנמר האסייתי, הספורט הזה מסכן לי את הבריאות, או מציל אותה, בהתחשב בהשלכות של הימנעות ממנו, הכול תלוי איך מסתכלים על הסוגיה.
דרך אגב, איך הגיעו למסקנה שצריך לקרוא ליתוש, שגודלו מזערי כמתחייב מייצור ערמומי שעוקץ בשקט-בשקט ונעלם לו לאטו, "נמר"? ולהוסיף לזה "אסייתי" כדי שזה יישמע אקזוטי ומבהיל בו זמנית? ואם תיאור חיצוני של הבריאה המיותרת הזו הוא "לבן עם פסים שחורים" או "שחור עם פסים לבנים" (זו שאלה של ביצה ותרנגולת, שאלה קיומית למדי בחייה של הזברה. תשאלו אותה, אם אינכם מאמינים), למה לא לקרוא ליתוש הזה.... "יתוש הזברה", או "יתוש" בקיצור נמרץ וזהו?
נחזור לענייננו, בהנחה פרועה שנשמעה זה עתה אזעקת הרגעה** והנמר האסייתי חזר לג'ונגל הפראי שבלב הונג-קונג, הבית שלי הוא מוקד עלייה לרגל או לכנף של מאות ואם לא אלפי יתושות. האירוניה כמובן היא, שגל היתושות הללו הגיע מיד לאחר שנתלה פתקון בצבע תכלת בדלת הכניסה לבניין, המבשר בריש גלי "קיץ נקי מיתושים". בטח נקי, יא ליצנים עירוניים, בחצר ריססתם, והיתושות המעצבנות האלה ידעו לאן לברוח.
נהיה מתיש לנסות ולרדוף במחי כפיים אחרי כל טיסן, הגם שהקירות הפכו לדקורטיביים עד מאוד בכתמי צבע המבשרים על הצלחה רגעית בקרב כנגד היאקוזות (אסייתיות, או לא אסייתיות? תחליטו!), ולמען האמת הסיפור די מגעיל וכשכותבת שורות אלו מרבה לתאר במליציות את מהות הזוועה, עורה מקשיח כעור הברווז, או אז נזקקה הגיברת לפתרון מחץ המוני - שואב האבק. יש לו צינור שמגיע עד התקרה ושואב בקלי-קלות את אינספור המזיקות שמעטרות כל משטח וכל מסתור בדל"ת אמותיה.
על שום כך אתהה אם שכניי הנלוזים מהרהרים בדיירת המוזרה ששואבת אבק בשעות בדיוניות (מי מנקה את הבית שלו בחצות??!?!?!), ויחד עם זאת אצחקק מתחת לשפמפם-הצורר הוירטואלי שלי, "זו מלאכת קודש"... כשאמא שלי משלהבת אותי להראות לזבלוניות מה זה.
מוהאהאהא. 
[עוד שבוע אני אפסיק לכתוב על שטויות כאלה, איי פרומיס]
[פסאודו-הערת-שוליים אקדמית]
** אזעקת הרגעה, על שום מה ולמה? אם נשמעת אזעקה, הזעקה, ושאר הטיות (מזמן מזמן גם היו כותבים "ארגעה"), הדבר האחרון שיעלה בדעתך הוא להירגע. מי שזוכר את מלחמת המפרץ מ-1991, או לחלופין גר בישובי עוטף עזה, יודע על מה אני מקשקשת. חודשים אחרי שנגמרה המלחמה, כל אמבולנס שהעז לצפור, ושכה יהיה לי טוב, גרתי ליד מד"א במתחם בזל, הקפיץ את לבי לתחתונים וחזרה למקום כמו SLINGSHOT במהירות שלא הייתה מביישת את מרכז שיגור מעבורות-החלל של נאס"א.
אני כזו פולניה, כמה פעמים "שכה יהיה לי טוב" בפוסט אחד?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant