אני לא מסוגלת להבין את הראש שלו, או של כל בעלי כרומוזום XY לצורך העניין.
כל פעם שאני מדברת איתו, שעה על חשבון המשרד, הוא חופר וחופר יותר גרוע מפסיכולוג ותמיד מראה לי את הצד שאני לא רוצה לראות כשאני מקבלת החלטות,
אבל מה יש לומר על המשפט הזה שהוא תקע לי כמו פצצה לפנים:
"תראי, זוכרת שבאתי עד אלייך, אמרתי מה שאמרתי, החלטת שלא לזרום למרות שבאתי עד אלייך,וידעת שאני לא לגמרי עומד מאחורי מה שאמרתי?"
בא לי לחנוק אותו. הוא בא עד אלי, מסטול מהתחת, כדי להיפרד ממני, ואחרי שאני מחליטה שאני בנאדם חזק עם פרינציפים וזה שהוא בא עד אלי כמו גיבור ואחרי שאומר לי שלא, למרות שתכל'ס לא הייתה לו כל סיבה שבעולם להיפרד ממני, הוא שולח ידיים ומתחיל למזמז אותי עד שנתקל בכאב הביצים הגדול ביותר שגבר אי פעם יחוש - שאני לא התעקשתי מספיק ושיחקתי משחקי חיזור?!??! ינעל אביו.
דיברתי איתו לפני שלוש שעות וזה רק עכשיו מחלחל, כי כשדיברנו הייתי כל כך המומה שהוא מעלה את הנושא... מה הוא רצה? שאני אזדיין איתו כדי להוכיח לו שאני משחקת משחקים ומושכת אותו אלי?! זיבי. הוא היה מזיין אותי, היה מקבל את הזיון הכי טוב שאי פעם יהיה לו בחיים, וחוזר חזרה לחור שממנו בא, ואני הייתי נשארת עם התחושה המגעילה ומתחרטת על כל רגע. העדפתי מראש לומר לו, "עד אליך לא היו לי עקרונות, פתאום מצאתי אותם, ואני לא אתן לך מה שאתה רוצה, לא אחרי שאתה בא עד לכאן ופוגע בי".
כמעט שנתיים אחרי זה יותר מדי בשבילי. הוא בעצמו אחרי הקטע האידיוטי הזה של השיחה אמר "את יותר מדי טובה. הצרה היא שבחורות טובות כמוך בסופו של דבר נדפקות בגלל הביצ'יות שמשחקות משחקים עם בחורים כל היום". את העניין של "את יותר מדי טובה" לא משהו ששומעים כל יום, ולא מכל בחור. הוא יודע מי אני. הוא לא מכיר אותי ברמת היום-יום, אבל יודע מי אני יותר טוב מהרבה אנשים שמבלים איתי את מרבית היום. אני מתחילה לחשוב שהוא יודע שהוא עשה שטות אבל לא מצליח להגיד מה שהוא חושב, וזה מוזר לומר על מישהו שבד"כ לא מצנזר את המחשבות שלו.
אכלתי ארוחת צהרים, שבעתי ועדיין יש לי טעם של החמצה בפה. כבר שנתיים כמעט.
לא נורא אם לא הבנתם במה מדובר, במי מדובר. אני חייבת להוציא את זה החוצה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant