לחות ללא פשרות

רציתי לפקוד מקום שידיד הזמין אותי אליו, אבל הגעתי הביתה כמעט על ארבע. כף הרגל השמיעה פיצוצים זעירים כאילו הלכתי על גיליון פצפצים, ושתי הברכיים שלי היו שתי מדורות. הלכתי לישון מוקדם עם דמעות בעיניים. את הבוקר פתחתי עם קרח בכל מקום.

השבוע הייתי במעוזי הזקנים הידועים: האוטובוס, הבנק, קופ"ח.

התעצבנתי שלא קיבלתי פטור מ"מבוא לפילוסופיה" שנה הבאה. סתם תקעו את הקורס הזה, ששנה שעברה איש משנה ב' לא הכיר ושמע עליו, ושנאלצתי גם לקחת באוניברסיטה. אין מה לעשות. הדיקן החליט. שיהיה. אני אוציא בזה עוד מאה, סתם חבל על עוד שעתיים בשבוע.

אני צריכה תעצומות נפש וכמה אלפים טובים כהכנסה כדי לגרור את עצמי לגור במקום אחר. זה מעיק בפעם המיליארד לשמוע את אמא שלי על הבוקר רודה בי לעשות ככה ולעשות ככה, וכן - בין היתר, להיכנס להתקלח. אל תקפצו בזעקות "איף יא מסריחה", היא רוצה שאני אכנס להתקלח "עכשיו" ולא כשאסיים לכתוב, כי היא רוצה להסיע אותי לקופ"ח (יייישששששש).

שביל באמצע שביל בצד לכולם,

הווזלין

בארון של המקלחת.

16:00 - דברים שנזכרתי בהם ולא מצדיקים פוסט חדש, כמו בערך כל המהות של הפוסט הזה: -

כשאני רואה את הבאנרים האלה בכל מני אתרים מפוקפקים, למשל "פייסבוק" , שמפרסמים מכללות או "מרכז אקדמי" כלשהו, ולשון הבאנר היא כדלקמן: "בדוק את זכאותך כאן" אחרי שממלאים את הפרטים החיוניים כמו שם וטלפון (לא שמתי לב, אבל נראה לי שגם צריך להוסיף שם הצהרה של הבנק בדבר יכולת כלכלית) ומשמיטים את הפרטים השוליים כמו תעודת בגרות ותוצאות של הפסיכומטרי, אני מבינה פתאום מדוע לומדים איתי אנשים איכותיים כל כך.

זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל הבאנרים האלה הם נדבך חדש בתפישה.

בשבועיים האחרונים, ובמיוחד בזה שעובר עלי לרעה, נוכחתי לדעת שאני מבלה יותר זמן באתרים מפוקפקים, למשל "פייסבוק" או "ישראבלוג" (מוכר לכם מאיפשהו?!), ופחות בחריצות על כל הדברים שקשורים באופן מפתיע - לעבודה! זה קשור לתאונה, אין ספק. משום שאני יושבת קומה מעל למשרד עלי לרדת קומה בשביל מדפסת, אף על פי שזה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות. בערב אני על ארבע, בוכיה ונואשת לקרח, ובמהלך שעות העבודה אני מתבאסת על כל גיחה שכזו ומעדיפה להיעלם למעלה. מה שפחות יראו אותי ככה פחות ניג'וסים ופניות מצד אלו שצריכים אותי (לחצתי על מקש DND בטלפון אז בכלל אי אפשר להתקשר אלי ולהטריד את מנוחתי). קיצור, הייתי רוצה להיות בבית לימי מחלה חביבים שכאלה, אבל שבוע שלם, שיבוא עלי לטובה, אני גם ככה לא אהיה פה. קשה לי יותר מדי להסביר למה אני פראיירית.

בבוקר, כשאמא הקפיצה אותי מקופ"ח לאוטובוס לעבודה, שמעתי בגל"צ שצוברי זכה במדליית ארד. אני שונאת את גל"צ לא רק כי זוהי תחנה של פטפוטים. אני שונאת את הפטפוטים גם כשהם זוכים לקשב מצדי. אז היו חייבים לתקוע לצוברי פלאפון באוזן עם אמא שלו מהצד השני של הקו, כששניהם לא שומעים אחד את השני, ושחר צוברי בכלל מוקף בחבורה של אנשים שרצו לברכו. מה הטעם לקשר לו את אמא שלו? מה הטעם להשמיע את דו שיח החרשים הזה? ואחרי שצוברי ניתק לאמא שלו ולא הבין מה רוצים ממנו ברדיו, רזי ברקאי ראיין כל מני אנשים מהנבחרת שליוותה אותו, וגם הם לא שמעו כלום, כולל את הניסיון של רזי ברקאי לנפנף אחד מהם...

אני לא יודעת איך להתנהג עם הבנידודים שלי (מקרבה שניה, זה הכי קרוב שיש). הוספתי את רובם בפייסבוק, ופרט לשתיים מהם, הם נשארו כמו שהיו, לא בקשר. אחד כתב לי הערב... בכל פעם שמתראים איתו ועם אחיו, זה מפגש של סנילים. אז מה הקטע?! אין לי מה להגיד לו... והוא בכל זאת יצר קשר.