אם נתמקד רק בקטע הראשון של הסרט, כרגע אני מזדהה עם קווין ספייסי בדקות האחרונות במקום העבודה שלו.
איך אפשר להתעלות על התחושה הזו ולא להיות חמוצת פנים כל היום וכלפי כל יציאה מטומטמת של אנשים קטנים ומטומטמים במקום העבודה, ופשוט לחייך חיוך אדיש ולא להתייחס?
התאפרתי יפה היום. תמיד כששואלים אותי (בעבודה) לכבוד מה, אני עונה שבד"כ כשאני מרגישה חרא אני מתאפרת כדי להסתיר את זה. סוג של מסכה. אז כן, התאפרתי לכבוד עצמי, כדי שלא תצליחו להביט בי ולצקצק בשפתיים שאני באמת נראית כאילו עברה עלי מונית ומה אני עושה פה אבל אם אני כבר פה אז ככה, ככה וככה ידה ידה ידה (הכניסו משהו מרגיז במקום).
יאללה, עוד סופשבוע אחד
ואני טסה לעשות שופינג.
***
17:15 - אל אלוהים. רק עליתי לקומה שלי להשתין ולהתחיל לעבוד (כן, אחרי השעה חמש), נתתי את הפיש של הלייף, ותוך כדי כורזים לי בטלפון... כמה פעמים קראו לי, כבר חשבתי לרגע להחליף את השם לאיזשהו סימן כמו פרינס כדי שיהיה יותר קשה לבטא אותו... הקיצור, בעודי מתלבטת בשאלה הקיומית, האם לזעוק "רגע, תן לי שניה לסגור את הריצ'רץ" או "אפשר רגע להוריד את המים", נפל הפור על התעלמות מוחלטת. מסתבר שתוך כדי הפשפוש עלה לו הבוס אל חדרי... וכשיצאתי עם פרצוף מאופר העוטה ארשת של "מה זה היה הרגע" על עניין הכריזה (כי לא ידעתי בדיוק מי בדיוק קרא לי), חיככתי ידיים לחות ובדקתי שהכול במקום, הבוס קידם את פניי.... "אל תדאגי, אני לא עושה את זה בשירותים.. זה צר מדי..."
(איכס).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant